חמישה עשר באוקטובר 1962 היה עוד יום רגיל בבית המשפט של העיר קובלנץ שבמערב גרמניה. המסדרונות לא המו בני אדם, והתקשורת לא צרה על אולם הדיונים, שבו החל המשפט בעניינם של 11 אישים חמורי סבר ומכובדים למראה. אף על פי שישבו על ספסלי הנאשמים, הם הרגישו בנוח - גם ביום זה, וגם בימים שבאו אחריו.
מקורביהם שישבו באולם נופפו להם בחיבה, וסוללת עורכי הדין השרתה על הנאשמים ביטחון. כן, הם נקלעו לצרה, אבל מצבם לא נורא כל כך, היתה הדעה הכללית באולם. בוודאי לא כמצבו של בן ארצם שהושב אך כשנה וחצי לפני כן על ספסל נאשמים אחר, זה שמעבר לכלוב מזכוכית חסינת ירי בבירת מדינת היהודים הרחוקה, ובינתיים הוצא להורג במצוות בית המשפט הישראלי.
11 הנאשמים של "משפט קובלנץ" לא היו טובים במאומה מאדולף אייכמן. בלעדיהם, ובלי אנשים כדוגמתם, אייכמן לא היה יכול להוציא את תוכניותיו השטניות של "פתרון בעיית היהודים" אל הפועל. אם אייכמן הגה את השמדת העם היהודי במשרד, אלה מימשו את הוראותיו בשטח. במקרה של נאשמי "משפט קובלנץ" השטח היה מינסק, בירת בלארוס הסובייטית.
"מקום פועלם העיקרי של הנאשמים היה במאלי טרוסטנץ, תשלובת של מחנות השמדה ומחנות עבודה בכפייה, שהוקמה על ידי הנאצים באפריל 1942 בפאתי מינסק", מסביר ד"ר אלכנסדר גרחוצקי, מומחה לתולדות המשפט מאוניברסיטת גומל, שחקר את "משפטי קובלנץ". "על פי ההערכות, נרצחו שם בין 60 אלף ליותר מ־200 אלף בני אדם, מרביתם יהודים מקומיים, ולצידם גם יהודים שהובאו ממערב אירופה, פרטיזנים ועוד אנשים שתויגו כאויבי הרייך השלישי".
לדברי גרחוצקי, ההיסטוריונים עמלים כבר שנים על איסוף השמות של כמה שיותר מקורבנות הנאצים במאלי טרוסטנץ. להגיע אל השמות של התליינים היה קל יותר, אלא שאחרי מלחמת העולם השנייה לא כולם, בלשון המעטה, היו להוטים לעשות זאת. גם כאשר אחדים מהם הובאו למשפט, כמו 11 נאשמי "משפט קובלנץ", הדבר נעשה בחוסר חשק בולט, ובלי כוונה של ממש לשלם לפושעים כגמולם. ולעיתים, כמו במקרה של "משפטי קובלנץ", זה קרה לגמרי במקרה.
"גאורג הויזר, בכיר הנאשמים של משפטי קובלנץ, פיקד לפני המשפט על המשטרה של מדינת ריינלנד פפאלץ, אחת המדינות שהרכיבו את הרפובליקה הפדרלית של גרמניה", מספר גרחוצקי. איך קורה שבעל דרגת האופטשטורמפיהרר באס.אס יכול היה להגיע לעמדה כה בכירה בגרמניה המערבית של אחרי המלחמה? אחרי כניעת גרמניה הוא לא סיפר על מהות שירותו במלחמה, הציג עצמו כמשפטן והחליף עבודות בתחום המשפט והעסקים. אבל האמת היא שהשלטונות הגרמניים החדשים גם לא ממש שאלו למעשיו, אפילו כשקיבלו אותו לשורות המשטרה, ב־1954.
החיים נמשכו כרגיל
להויזר דווקא היה הרבה מה לספר. בספטמבר 1941 הוא צורף לאיינזצגרופן A, שהחלה להשמיד את יהודי ריגה. משם הועבר ליחידת אס.אס מיוחדת בפיקודו של אריך ארלינגר, ועימה הגיע למינסק. הויזר הוצב בבירת בלארוס במשך כמעט כל תקופת הכיבוש הנאצי, החל מנובמבר 1941 ועד יוני 1944, ועמד בראש הגסטפו המקומי. בין מעלליו נכללו מעשי זוועה שהדעת לא יכולה לסבול.
בלשון היבשה של המסמכים המשפטיים הם תומצתו ל־16 סעיפי אישום, ובהם: הוצאה להורג של כ־100 יהודים מהעיירה ראקוב ב־4 בפברואר 1942; רציחת 3,412 מתושבי גטו מינסק בראשית מארס 1942; רצח של יותר מ־13,500 יהודי וינה, קלן, קניגסבר וטרזין, שהובאו למאלי טרוסטנץ ב־16 רכבות משא החל מ־11 במאי 1942; הוצאה להורג של כ־200 מיהודי סלונים באביב או בקיץ 1942; השמדה ביריות של כ־10,000 מתושבי גטו מינסק שהוגדרו כ"בלתי כשירים לעבודה" (בעיקר זקנים, נשים וילדים) בסוף יולי 1942; חיסול גטו סלוצק ב־8 בפברואר 1943 (על פי היומן של וילקה, נורו ונשרפו חיים כ־1,700 יהודים); הוצאה להורג של 70 יהודים ממינסק, שהיו נתונים למרותו האישית של המושל הנאצי של בלארוס, ב־20 ביולי 1943; חיסול התושבים הנותרים בגטו מינסק בסתיו 1943; והוצאה להורג של 30 בעלי מלאכה יהודים בסוף יוני 1944, לפני נסיגת הגרמנים ממינסק. נוסף על כך, החקירה העלתה הוכחות להשתתפות הנאשמים ברציחות פרטניות של יהודים ולא־יהודים.
איך רשויות החקירה המערב־גרמניות עלו על עברו הנאצי של מפקד משטרה מוערך?
גרחוצקי: "לא היה קשה לעלות עליו. במהלך החקירה, שנוהלה בשנות ה־50 נגד אריך ארלינגר, השם הויזר הוזכר פעמים רבות כאחראי לחיסול היהודים במינסק. ב־15 ביולי 1959 נעצר הויזר בעיר המרפא בד־אורב, שאליה הגיע להחלים אחרי ניתוח. כששהה במעצר בציפייה למשפט, לא אחת הוא קיבל זרי פרחים מעמיתיו לעבודה במשטרה.
"בעקבות החקירה שלו נמצאו והועמדו לדין עוד עשרה אנשי אס.אס, שפעלו עימו ותחתיו במינסק ובמאלי טרוסטנץ. בדומה להויזר, גם הם לא בדיוק טרחו להימלט או להסתתר: קרל דלהיימר עבד כרואה חשבון, יוהנס פדר שירת כחוקר במשטרה, וילהלם קאול לבש מדי קצין מכס, אברהרד פון טול הועסק במזכירות של הצלב האדום הגרמני.
"נאשם אחר, ארתור וילקה, השתמש אחרי מלחמת העולם השנייה בזהות של אחיו המת ולתר והתקבל לעבודה כמורה. במשך 13 שנים הוא חינך את הדור הבא של תלמידים גרמנים. ב־1961 הזיוף התגלה, ווילקה נשלח בגינו לשלושה חודשי מאסר וצורף אל נאשמי משפט קובלנץ. במהלך המלחמה הוא ניהל יומן, ובו תיאר בפרוטרוט את רציחות היהודים. היומן הזה הפך לאחת הראיות המשמעותיות במשפט".
"משפט קובלנץ" נוהל בכוונה אמיתית לעשות צדק ולהעניש פושעים נאצים בחומרה, או נועד רק לסמן וי?
"אין תשובה חד־ערכית לשאלה הזאת. גרמניה שלאחר המלחמה חיה תחת הציווי של התגברות על העבר, וכל המשפטים שנוהלו בה נגד הפושעים הנאצים נועדו להשאיר את העול הכבד של העבר הנאצי הזה בעבר.
"סוגיית הטיפול המשפטי בפושעים הנאצים עוררה מחלוקות חריפות עוד מימיה הראשונים של גרמניה המערבית. מצד אחד, התקיימו משפטי נירנברג ומשפטים נוספים, שבהם המדינות המנצחות הגדירו את מעשי הנאצים כפשעים נגד האנושות והתייחסו אליהם בחומרה ראויה. מצד שני, מערכות הצדק הגרמניות דגלו בגישה אחרת של הסתמכות על מערכת הדינים הרגילה, על הקודקס הפלילי הגרמני מהמאה ה־19, שכלל לא תאם את היקף הפשעים והרוע של המשטר הנאצי ושל משרתיו.
"הקודקס הפלילי אפשר להחיל התיישנות על האישום ברצח, ואם חלפו 15 שנים מהמעשה - המבצע היה פטור מאחריות! גם אם ההתיישנות לא הוחלה, כל מעשה נבחן בלי ההקשר של היותו חלק מניסיון הרייך השלישי להשמיד את העם היהודי".
עדויות "בהזמנה"
גרחוצקי מדגיש כיצד במהלך המשפט עלו תיאורים מסמרי שיער של מעשי הנאשמים, וזאת אף שהשלטונות של מערב גרמניה לא התירו לאזרחים סובייטים להתייצב בו לעדות. "מספרים שבתום המלחמה נשאר בחיים רק אסיר יהודי אחד של מאלי טרוסטנץ, וזהותו לא היתה ידועה", הוא מודה, "אבל ניתן היה להביא לעדות, למשל, תושבי מינסק שאינם יהודים או כפריים בלארוסים, שראו את המתרחש בבורות ההריגה של המחנה. מערב גרמניה סירבה לתת להם אשרות.
"עם זאת, התביעה הכללית של בריה"מ העבירה לתובעים של משפטי קובלנץ הרבה מסמכים, ששפכו אור על אופן מימוש הפתרון הסופי בשטחי הכיבוש הנאצי בבלארוס. אחד מהם, העתק של פקודה לחיסול גטו סלוצק מ־5 בפברואר 1943, תיאר בפירוט מדהים את תפקידו העתידי של כל אחד מהרוצחים הנאצים ואת תחום אחריותו, כולל שמות של אנשי אס.אס בכל אחד מבורות ההריגה. שמות של ארבעה מהנאשמים הופיעו בין שמות המוציאים להורג האחראים על בור מס' 1, ונאשם נוסף הוצב כיורה ליד בור מס' 2".
בשלב החקירה הנאשמים עצמם לא חסכו פרטים על מעשי הרצח שביצעו. אלה היו כה טבעיים בעיניהם, שהם לא מצאו לנכון להסתירם או להתבייש בהם. במהלך המשפט אחדים מהפושעים, כנראה בעצת עורכי דינם, נתקפו ב"מחלת השכחה", במיוחד כשעדויותיהם היו עלולות להרשיע את חבריהם לספסל הנאשמים. ובכל זאת, פרוטוקול המשפט מדבר בעד עצמו.
כך, בתיאור ההתרחשויות במהלך העדות על חיסול גטו סלונים, סיפר אחד הנאשמים כי יהודים החלו להתנגד ולזרוק אבנים על הבאים להורגם. לאחר שההתנגדות דוכאה, הקורבנות הוכנסו לבורות חפורים ונורו בעורף ממרחק קצר. כה קצר, הלין אחד הנאשמים, שרסיסי הדם והמוח הכתימו את החבילות עם האוכל שנועד לצוותי היורים.
גרחוצקי: "רוב העדים במשפטי הנאצים שהתנהלו במערב גרמניה היו נאצים גם הם, ועדויותיהם כוונו לזיכוי או להקלה עם הנאשמים. נוסף על קשר השתיקה, פעלו גם רשתות שלמות, גם בשורות המשטרה הגרמנית, שכל תפקידן היה למנוע עדות בלתי רצויה או להעלים ראיות. אין זה מפתיע שהאווירה באולם הדיונים בקובלנץ היתה אוהדת ביותר כלפי הנאשמים.
"הגדיל לעשות שר הפנים של ריינלנד פפאלץ, שטען כי במינסק הכבושה לא התרחש רצח המוני. הויזר כפר באשמה. לשאלת התובע כיצד התייחס להשתתפותו בהשמדה המונית של יהודים, השיב שהתייחס 'בלי ביקורת, לא בחיוב ולא בשלילה'. העמיתים של הויזר הפליגו בתיאור דאגתו לפקודיו הנאצים, וסיפרו כיצד דאג לחיי התרבות והספורט שלהם וארגן ערבי שירה ומשחקי כדורגל".
אמפתיה ורחמים
אחרי 21 ימי דיונים, שהתפרסו על פני כחצי שנה, המושבעים בקובלנץ פרסמו את החלטתם. מי שקורא אותה היום לא יכול לא להיקרע מבפנים. מצד אחד, בית המשפט אישר לגמרי את העובדות וקבע כי מעשי הזוועה של הנאצים אכן בוצעו, כפי שטענה התביעה. הפשעים שנעשו במאלי טרוסטנץ התגלו במלוא אכזריותם, עד לפרטים הקטנים ביותר, שמקפיאים את הדם ולא נותנים מנוח אפילו כעבור 80 שנה. הראיות שהוצגו בתיק אושררו, ואיש לא יוכל עוד להכחישן.
מנגד, העונשים מעוררים גיחוך: הויזר נידון ל־15 שנות מאסר בלבד, ושוחרר כעבור עשר שנים. רוצחים אחרים קיבלו בין ארבע לעשר שנות מאסר, ורק פרנץ שטרק נשפט למאסר עולם.
"שטרק היה היחיד שהורשע ברצח", מפרש גרחוצקי, "שאר הנאשמים הורשעו בסיוע לרצח, אף שנקבע בוודאות שהם הרגו במו ידיהם. לגבי שטרק נקבע שבאחד המקרים הוא הוציא להורג שלושה יהודים סַפרים ממשפחת שטיינר (אב ושני בניו), לא בפקודת הממונים עליו, אלא כדי להתנכל למושל הנאצי של בלארוס, קובה. ביום שלפני המעשה קובה צעק על שטרק בנוכחות יהודים, ושטרק לא יכול היה לשאת את ההשפלה. הוא מצא את בני משפחת שטיינר, שאצלם נהג קובה להסתפר, הוציא אותם מהגטו וירה בהם. המושבעים קבעו שהמעשה בוצע מתוך נקמה אישית, ולא כחלק מהתוכניות של המשטר הנאצי, ולכן ראו בו רצח בנסיבות מחמירות".
כיצד אפשר בו בזמן לקבוע כי על ידיהם של הנאשמים דם של רבבות, ולפטור אותם בעונשים מקוממים?
"ביסודם של כל המשפטים, לרבות משפטי קובלנץ, הונחו מראש המרכיבים שעתידים להקל עם הנאשמים. אחד מהם לבש צורה של קונספציית הפקודה. השופטים הגרמנים הכירו אותה על בוריה: עורכי הדין טענו שמי שפעל על פי פקודה - פטור, כי רק נותני הפקודה (קרי: ראשי המשטר הנאצי - היטלר, הימלר, היידריך, שממילא כבר לא היו בין החיים) נושאים באחריות. לדידם, מבצעי הפקודה יכלו להיחשב לכל היותר מסייעים ברצח ולא רוצחים, משום שלא היה להם עניין אישי בתוצאות מעשיהם.
"קונספציה אחרת טענה שאילו הנאשמים לא היו יורים ביהודים, הם היו מסכנים את עצמם - אף שכל המומחים הצביעו על היעדר ראיות, ולו במקרה אחד, של איש אס.אס שהוענש משום שלא הרג יהודי. אם זה לא מספיק מקומם, השופטים ציינו כמה נסיבות מקילות. הם קבעו שהנאשמים לא היו אנטישמים או עבריינים מועדים, ושאחרי המלחמה ניהלו אורח חיים מהוגן ושומר חוק.
"ככלל, נוסח פסק הדין משדר תחושה של אמפתיה ורחמים כלפי הנאשמים, ולא כלפי הקורבנות התמימים שהושמדו על ידיהם. בעצם, בהיפוך יוצרות הנאצים מוצגים כקורבנות - קורבן של נסיבות, קורבן של ראשי הרייך השלישי, קורבן של פוליטיקה. קריקטורה אחת, שפורסמה בעיתונות הגרמנית בתקופה הזאת, מספרת את כל הסיפור. היא הציגה שני אסירים - אחד עגום שנידון למאסר עולם בגין רצח של גרמני, ואחר שמח. 'איזה טיפש אתה', אומר בה השני לראשון, 'היית צריך לירות ביהודים בשואה, כך היית יוצא לחופשי כעבור שנתיים'". √
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו