על רקע המלחמה והתגברות האנטישמיות: חיבור הדור הצעיר לעדויות שורדי השואה

השנה, על רקע טבח 7 באוקטובר והתגברות האנטישמיות ברחבי העולם, חשיבות הזיכרון והנצחת השואה במציאות של דור שהולך ונעלם מתחדדת. "מעלים זיכרון" הוא פרויקט יום השואה השנתי של חברת Meta בישראל, ומטרתו העיקרית היא חיבור של הדור הצעיר לעדויות של שורדי השואה והעלאת המודעות למצבם הכלכלי.

כ־20 ידוענים ויוצרי תוכן בולטים, רובם צעירים עם עשרות ומאות אלפי עוקבים, מתגייסים לפרויקט מדי שנה, וכל אחד מהם נפגש לשיחה אישית עם שורד שואה או עם שורדת שואה ומתעד את סיפוריהם האישיים. לאחר מכן סרטוני המפגשים נערכים ל־Reels באינסטגרם, וכך הדור הצעיר מקבל הזדמנות בלתי־אמצעית לשמוע את סיפורי השורדים בקולם ומפיהם.

בפרויקט, שבו שותף גם ארגון "לתת", השתתפו השנה אודיה אזולאי, דניאל פרץ, משי קלינשטיין, אנה ארונוב, אור שפיץ, מייקל רפפורט, דנה פרידר, אוראל צברי, אניה בוקשטיין וידוענים נוספים.

התכנים בפרויקט יהיו זמינים לצפייה ביום השואה ב-yesVOD וב- +STING

"שתי השואות שונות לגמרי, כי בקיבוץ בארי אני מכיר את כולם"

חיים רענן, בן 89

במשך 20 שעות, מ־6:00 בבוקר של אותה השבת הארורה ועד שפונו ב־2:00 לפנות בוקר, חיים רענן, שורד שואה בן 89, הסתגר עם המטפלת שלו, בנו ונכדו בממ"ד בביתו שבקיבוץ בארי. נאסר עליהם לצאת או להשמיע קול, והשמועות שהגיעו אליהם בווטסאפ היו מחרידות: מחבלים פשטו על הקיבוץ, נכנסו לבתים, רצחו וחטפו חברים.

גם הפינוי עצמו נמשך זמן רב. "חיילים חזקים שמו אותי בכיסא גלגלים והתחילו להוציא אותי", הוא מספר. "לקח שעה וחצי לעבור 300 או 400 מטרים עד למקום הכינוס בשער הקיבוץ.

"לאורך הפינוי שמענו את הירי וראינו את הפיצוצים ואת הדירות הבוערות. באותו הרגע אתה לא חושב על זה, ב־7 באוקטובר אתה עדיין בהישרדות. לאורך הרחוב גרים כל הנכדים שלי. בכל פעם שהגענו למקום שבו גרה נכדה, אמרתי לחיילים: פיניתם את הבית הזה כבר? מה קורה איתם?

"למעשה, רק כשהגעתי לאוטובוס ידעתי שכולם בסדר. אני לא יודע איך לתאר את המזל הזה. דירה ליד אחת מהנכדות שלי - האב והתינוק נהרגו מירי. לבית שלי לא נכנסו מחבלים, אבל לכל הנכדים שלי בלי יוצא מן הכלל ניסו, או אפילו הצליחו להיכנס הביתה, והם ניצלו. לנכדה אחת התחילו לשרוף את הבית והם ברחו דרך החלון, ועברו לממ"ד של שכנים אחרים. נס".

ולנברג אז והיום

חיים נולד ב־1935 בהונגריה, וכשפרצה מלחמת העולם השנייה אביו היה בארץ ישראל והכין את הקרקע לעליית משפחתו. "כל תקופת ילדותי, זו שבעצם לא היתה לי, הייתי רחוק מאבי", הוא אומר.

בשל גילו הצעיר בימי המלחמה החשוכים ההם, אין לו זיכרונות רבים מאז. "התמונה היחידה שיש לי מאותה התקופה היא שלי עם אמי בגטו היהודי, כשעל בגדינו טלאי צהוב". הוא רק זוכר איך ניצלו בעזרת תעודות שהנפיק עבורם חסיד אומות העולם ראול ולנברג. "בזכותן יצאנו מהגטו ועברנו לאזור אחר בבודפשט. כך ניצלנו". בצירוף מקרים מפתיע, חיים מתגורר כיום בדיור מוגן הממוקם ברחוב ולנברג בתל אביב.

כיום חיים הוא סב ל־19 נכדים וסבא־רבא ל־14 נינים. גילו בשואה היה כגילו של אחד מנכדיו שעימו הסתגר בממ"ד ב־7 באוקטובר. למרות ההשוואות הרבות, חיים יודע להבדיל בין המקרים באופן מובהק: "שתי השואות האלה הן סיפורים אחרים לגמרי עבורי. 6 המיליונים מרגישים אחרת מ־200 האנשים מהקיבוץ שלי שנרצחו, נחטפו או נפצעו. בבארי אני מכיר את כולם".

"כשהנכד שלי נחטף -זו השואה האמיתית שלי"

צילי ונקרט, בת 83

"כשחמאס חטף את עומר, הנכד שלי, כאילו נפתחו כל הכאבים שהיו. ילד כזה יפה, כזה חמוד, כזה טוב. כשבאה מכה כזו, זה כאילו מישהו נתן לי פטיש גדול בראש. זו השואה האמיתית שלי", אומרת צילי ונקרט, בת 83, שורדת שואה.

"הנכד החמוד, היפה, טוב הלב שלי, עובד, לומד, מה הוא כבר עשה?" היא מוסיפה בצער עמוק. "הוא לא כל כך בריא, יש לו קוליטיס והוא זקוק לתרופות. שלחו לו, אבל מי יודע אם הן הגיע אליו. אנחנו לא יודעים כלום".

צילי היתה בת שישה שבועות בלבד באוגוסט 1941, כשנלקחה לחדר קטן בגטו עם הוריה, ובו הם חיו במשך שלוש שנים וחצי עם סבה, סבתה ושתיים מדודותיה.

"היינו מאוד עניים, חיינו בתנאים־לא־תנאים. ממה שהיה הם מכרו וקנו אוכל ועצים, כי החורף היה קר מאוד ולא היה חשמל. אני זוכרת שהנאצים הפגיזו את הגטו ושהרבה אנשים מתו מההפצצות, מרעב, ממחלות ומקור".

למרות הדלות, הרעב והדאגה התמידית, משפחתה השתדלה לערוך קבלת שבת, ולפעמים אפילו הצליחו לקנות עוף כחוש אחד לכולם. אמה של צילי ידעה לתפור, והכינה לה בגדי ילדים מחולצה של סבה ומגפיים מהכובע שלו.

בגיל שנתיים היא חלתה בדיזנטריה, אך בגטו לא היו תרופות ולא רופאים. "סבתא עשתה דברים שסבתות יודעות, והצילה אותי. לא יכולתי ללכת, אבל שרדתי ולבסוף הבראתי".

קרועה לחתיכות

צילי ומשפחתה שרדו את המלחמה בנס, ולאחריה חזרו כולם לעיר הולדתו של אביה. גם מתקופה זו היא זוכרת קושי ועוני. "לא היו לנו צעצועים. כבר הייתי בת 3 וחצי, ובינתיים קיבלתי אחות קטנה. שכרנו דירה מאוד קטנה, ללא חשמל, והגשנו בקשה לעלות לישראל".

אלא שהמשטר הקומוניסטי ברומניה לא אפשר למשפחתה לעלות ארצה, ורק לאחר שנישאה הגיעה לכאן בשנת 1965 עם בעלה, שורד שואה אף הוא, והשניים גרו בנהריה. "רציתי לבוא לארץ שלי, לארץ ישראל. הנחיתה בארץ לא היתה קלה, בעלי נפטר בגיל צעיר ונותרתי לבד עם הילדים".

מאז 7 באוקטובר היא שרויה בדאגה ובחשש. "בשואה באירופה הייתי תינוקת, והיתה לי משפחה, אבל עכשיו - מי יגן עלי? הם בצרות כולם. כואב לי על עומר, אבל כואב לי גם על הבנים שלי - אבא של עומר ודוד של עומר, שכמעט לא מדבר. אין לו ילדים משלו, והילדים של אחיו הם בעצם גם שלו.

"אני מאוד מקווה שנזכה לימים יותר טובים. בכל בוקר אני מקווה שאולי היה בלילה נס ופספסתי אותו. בפנים אני קרועה לחתיכות. תמיד חשבתי שהיה יכול להיות עוד יותר גרוע. כבר מזמן החלטתי שאין מה לבכות, ואני לא בוכה עד היום. אני רק מרגישה שהאף קצת רטוב".

לסיכום, צילי מבקשת לשלוח מסר לנכדה: "עומר, בוא הביתה, תהיה בריא ותמשיך לעשות מה שבא לך. ואם אתה בא לסבתא - תיקח את סבתא לחו"ל. עכשיו אתה תיקח אותה. שמעת, מותק שלי?"

"אז היינו מפוזרים בכל העולם, כאן אנחנו במדינה עם צבא שלנו"

פנינה בן יוסף, בת 84

"אני זוכרת כל רגע מהיום הנורא", אומרת שורדת השואה פנינה בן יוסף, בת 84, תושבת כפר מימון שבעוטף עזה. כשהתעוררה מפיצוצי הטילים, נדמה היה לה שהם מרובים מהרגיל. "הייתי עם רגל שבורה ומגובסת, ישבתי עם כוס קפה מול החלון ותהיתי מדוע אנשים לא הולכים לבית הכנסת. בכל זאת, שמחת תורה. בדיוק אז התפרצו לביתי בתי ונכדי, שכבר לבש מדים, הודיעו לי שפרצה מלחמה והעבירו אותי לממ"ד".

שעות ארוכות היא שהתה בממ"ד, לא יודעת מה קורה בחוץ. בשלב מסוים התקרבו לגדר המושב מחבלים רבים, שהצליחו להפיל מסוק יסעור, אך חוסלו בידי חיילים. פנינה רואה בכך נס: "אלמלא זה, בטח גם כאן היה טבח. אחרי הצהריים קיבלנו ווטסאפ שקורא לכל בעלי הנשק להגיע לנשקייה. תהיתי אם לצאת עם האקדח האישי שלי על קלנועית, אבל חששתי שאפריע".

פנינה נשארה בממ"ד עד שלישי בצהריים, כשהגיע יו"ר צוות החירום היישובי והודיע לה שעליה לעזוב, אך היא לא הסכימה. רק לאחר שהסביר לה במילים בוטות שתהווה נטל אם תישאר, פנינה עזבה את כפר מימון, לראשונה בחייה, בלב כבד ובתחושה שעבר זמנה ושאינה יכולה להועיל.

בציבוריות הישראלית זכור כפר מימון כמקום שבו נבלמה ההתנגדות לתוכנית ההתנתקות, כשעשרות אלפי המוחים לא צעדו כמתוכנן לגוש קטיף, לאחר שראשי מועצת יש"ע מנעו את פריצת הכתר של המשטרה סביב המושב.

"אילו ההפגנה הזו היתה נמשכת והיו מצליחים לעצור את הגירוש - לא היה 7 באוקטובר. המצב הקשה התחיל אחרי הגירוש. בנו לנו גדר חזקה ושערים חשמליים, ואחר כך ממ"דים. אולי עכשיו נקבל מנהרות, בונקרים, מי יודע. אם החשיבה הזו תימשך, כנראה זה מה שיהיה", היא מסכמת.

קונספציה היתה גם באירופה

מאורעות השנה הבהירו לפנינה את ההבדל בין ימים אלה לבין ילדותה באירופה. "נולדתי בפולין לאחר פלישת הגרמנים, שנה לאחר שדוד שלי נרצח. אבי, נהג קטר, הוביל אספקה לחזית וחזר עם פצועים. באחת מהפעמים הוא עצר בעיר שלנו, יצר קשר עם המשפחה וסיפר מה ראה ומה עושים ליהודים, ואמר להם לעזוב הכל, לעלות לרכבת ולברוח. הם אמרו שהם כבר מאות שנים במקום ועברו פוגרומים רבים, ושגם הגל הזה יעבור.

"הוא הצליח לקחת רק את אמי ואותי, כל השאר נשארו ונספו. ברחנו לרוסיה. בתום המלחמה גורשנו בחזרה לפולין, וגילינו שלא נותר איש מהמשפחה. התגלגלנו למחנה פליטים באוסטריה, שם היינו עד 1948, ובאפריל הגענו ארצה".

פנינה מפרידה בין שואת יהודי אירופה לבין טבח 7 באוקטובר, ואומרת ששני הדברים שונים לחלוטין: "בזמן השואה היינו מפוזרים בכל העולם, וכשטבחו בנו לא יכולנו לעשות כלום, אבל כאן אנחנו במדינה שלנו עם הצבא שלנו. האבידות היו עצומות, ההלם היה גדול - אבל הרמנו ראש".