מסע "אופנובה" התקיים היום (שישי) במתחם הנובה ברעים. אלפי אופנוענים יצאו הבוקר מחוף הכרמל ורכבו יחד במסע דרומה אל מתחם הנובה – חניון רעים, כשבדרך ביצעו עצירה וסיור בכיכר החטופים בת''א. האופנובה הוא מסע תמיכה והחלמה ולמען החטופים, הנרצחים והשורדים.
במתחם הנובה התקיים טקס הסיום בו הופיעו הזמרים עומרי גורן ועידן יניב.
הזדהות עם החטופים: מסע אופנועים מחיפה עד החניון ברעים צילום: מטה משפחות החטופים
החטופה ששוחררה, מורן סטלה ינאי, שנחטפה ממתחם הנובה אמרה: "אני לא מאמינה שאני עומדת פה ומדברת איתכם. אני לא מאמינה שחזרתי לכאן. לפעמים אני לא מאמינה שחזרתי.
כשהייתי שם לא הצלחתי להאמין כל יום שאחזור, אבל אחרים האמינו, אתם האמנתם וזה התגשם. לכן אני מאמינה שמי שעדיין שם, מי שעדיין בגיהנום של עזה עוד יחזור".
בתוך כך, בני משפחות החטופים ותושבי המועצה האזורית אשכול יצאו מוקדם יותר היום לצעדה כשהם לבושים כעבדים ונושאים שלטים ממוספרים עם תמונות החטופים.
זוהי צעדה בסימן ״יציאת מצרים״, אשר החלה בצומת אורים ותסתיים בפארק אשכול. "בזמן ליל הסדר, החג המשפחתי, 133 חטופים וחטופות יציינו את חג החירות בשבי. חַיָּב אָדָם לִרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ כְּאִילּוּ הוּא ובניו ובנותיו חטופים בעזה", נמסר מהמועצה אזורית אשכול.
"בסימן יציאת מצרים": צעדת משפחות החוטפים ותושבי אשכול // דוברות המועצה האזורית אשכול
גדי ירקוני ראש המועצה האזורית אשכול, אמר: "חג החירות לא יכול לעבור כשיש לנו 133 חטופים וחטופות שכלואים בשבי בעזה".
עינב מוזס, כלתו של החטוף גדי מוזס, אמרה: "העובדה שאנחנו עומדים כאן חצי שנה לאחר 7 באוקטובר והחטופים עדיין לא בבית היא כישלון נוראי למדינת ישראל. מקומם ובעיקר עצוב לי שבמקום להילחם ביחד נגד האויב האכזר, אנחנו נאלצים להיאבק בממשלה שלנו. לא מצליחה להבין כיצד ממשלה שכשלה בהגנה על אזרחיה לא עושה הכל כדי להחזיר אותם הביתה במיידי. רק ככה נוכל לרפא את הפצעים המדממים שלנו. אנחנו שוב בימים מורטי עצבים ואני מרגישה כמו בשידור חוזר. היינו בנקודה הקריטית הזו פעמים רבות ופעם אחר פעם קיבלנו אגרוף בבטן. היום אני קוראת לראש הממשלה ואומרת- לא עוד. אנחנו רגע לפני חג החירות ולא נוכל לחגוג אותו כאשר ל-133 מאזרחי ישראל נשללת הזכות הבסיסית והאנושית. זה הזמן לפרוע את החוב הגדול שעליכם לשלם במלואו".
מתי דנציג, בנו של החטוף אלכס דנציג, התייחס גם להחזרת גופתו של אלעד קציר ז״ל חברו הטוב: "אני ניצלתי בנס מהטבח בקיבוץ ניר עוז אחרי אימה גדולה. אבא שלי, דוד שלי, וכל החטופים מרגישים את האימה הזו כבר למעלה מחצי שנה. באיזה עולם דבר כזה יכול להיות? אין להם זמן יותר. אלעד קציר ז״ל היה חבר ילדות שלי. הוא היה בחיים עד לא מזמן והוא יכל לחזור בחיים. אסור לנו לתת לזה להמשיך להיות אחרת, זה יהיה מאוחר מידי".