"צבע אדום" - צעק מישהו, וכולנו התחלנו לרוץ. לוחמי חילוץ והצלה לצד אנשי זק"א עם פאות ארוכות, לובשי מדים ירוקים ולובשי מדים לבנים, יחד לתוך הבית הקרוב ביותר. יחד הצטופפנו בתוך הממ"ד החשוך בתוך קיבוץ בארי, מבינים היטב שייתכן מאוד כי מי שהתחבא שם כמה ימים קודם לכן נרצח בבית הסמוך. הבית של פסי.
*מסתערבי מג״ב מחלצים אזרחים תוך חילופי אש במסגרתם חיסלו מחבלים // צילום: דוברות המשטרה
היה זה אחד הימים הקשים בחיי. ראיתי זוועות שלא ניתן לתאר, שמעתי עדויות של אנשים שראו דברים שלא ניתן להעלות אותם על הדעת. צעדתי בין גן ילדים שבו נטבחו בן 8 ובן 5 שנמלטו מהרוע המוחלט, לבין מרפאת השיניים שבה נרצחה עמית מן בעודה מטפלת בכוחותיה הדלים בפצועים הרבים.
חצי שנה עברה מאז - חיים שלמים
חצי שנה עברה מאז. חיים שלמים. העוטף עטה ירוק של אביב, וצפון רצועת עזה מן הצד השני לבשה עשן ואש. הטנקים שנסעו בצומת סעד נעלמו, המכוניות השרופות בכביש הדמים פונו, והריח הנורא התפוגג. אך שום דבר לא נותר כפי שהיה קודם ל־7 באוקטובר.
מדינת ישראל ציינה יום כמעט בלתי נתפס אתמול. חצי שנה לזוועות החמאס, למעשים שלא ברא השטן. היום שבו צבא ההגנה לישראל לא הגן ולא הביס, היום שבו נחטפו ילדים, נשים, גברים, קשישים, ולא היה מי שיעצור אותם, לא היה מי שיעשה הכל.
מאז אותם ימים נוראים איחלו רבים שלא נחזור ל־6 באוקטובר, אך אף אחד לא מדבר על היום השמיני. 8 באוקטובר, 8 באפריל, היום שאחרי.
חצי שנה לאחר פרוץ המלחמה עדיין לא הצלחנו להחליט מה אנו רוצים. מקבלי ההחלטות, כולם, מתחבאים מאחורי המילה מלחמה ואינם מקבלים אחריות - החל מראש הממשלה, דרך ראש המוסד, השב"כ, הרמטכ"ל, ראש אמ"ן, וכלה בשרים ובחברי הכנסת. כולם כשלו, כולם צריכים ללכת, וכולם בעיקר צריכים להתבייש. אליהם גם צריכים להצטרף אלו שמוכנים לשרוף את האסמים, לפרוץ את המחסומים שנותרו בחברה ולהצית את המדינה.
מושכים את הזמן
היום שאחרי אינו רק מה שיקרה בעזה, הוא מה שיקרה בישראל. אם אנחנו מוכנים לפתוח דף חדש, להקים את מדינת ישראל שאחרי מלחמת העצמאות השנייה, או שאנו מעדיפים להמשיך את מה שהיה קודם לכן.
במקום להפנות את האצבע המאשימה כלפי חמאס וחיזבאללה אנחנו קורעים את עצמנו מבפנים. השרה מירי רגב, אשר אומרת באטימות שהבחירות יהיו ב־2026 ומתעלמת מרצון העם, כולו, לשינוי (גם אם לא עכשיו); ראש אמ"ן אהרון חליוה, שאינו מתבייש להזהיר אותנו מימים קשים יותר; מפגינים שצובאים, פשוטו כמשמעו, על בית ראש הממשלה וקוראים למותו, מאשימים אותו בלבד, אף שהאחריות בהחלט הינה גם עליו, בעוד ארגון הטרור הנאצי מתבצר בעמדותיו.
היום השמיני כבר כאן, אך אנו עדיין לא, ובכל יום שאנחנו מושכים את הזמן אנו מפרקים את עצמנו. עלינו לצאת עכשיו לבחירות, מכיוון שאין שעה טובה יותר. על ראשי המדינה ומערכת הביטחון להתפטר, מכיוון שלא יהיה זמן יותר טוב. ועלינו, כולנו, להוקיע את הקיצוניות ולקדש את הנורמליות, להבין מי אויבינו ומי אוהבינו. הגיע הזמן ליום שאחרי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו