אחותו של ירדן ביבס בחודש השביעי להריונה: "חשבנו לקרוא לתינוק על שמו, מקווה שהוא יהיה בלידה"

עופרי ביבס-לוי מערבבת את הקפה בחלב סויה באי-שקט. כבר חצי שנה שהיא לא מוצאת אף רגע של שקט. חצי שנה שבה ירדן ושירי ביבס, וילדיהם אריאל וכפיר, שנהפכו לסמל, נמצאים במחשכים. חצי שנה שעופרי, אחותו היחידה של ירדן, שקועה במאבק להחזרתו. הראש שלה לא מפסיק לעבוד, והמחשבות רצות. מחשבות על הזוועות שהם עוברים בשבי החמאס, על מאבק עיקש להחזרתם, על מה עוד היא כבר יכולה לעשות כדי להסביר לעולם שאי אפשר לשתוק כש-133 ישראלים נמצאים במחשכי חמאס.

ובתוך אי השקט, בעוד כחודשיים היא אמורה ללדת ילד שלישי.  

"אני מבינה שאני צריכה להתארגן ללידה ברמה הפרקטית, לארגן מקום, מיטה-מתחברת, שידה וכדומה", קולה שקט. "אבל כשאני מנסה לחשוב קדימה, למשל על שם, ממש קשה שלי. האם צריך לתת לו את השם ירדן כשם שני? האם צריך לקרוא לתינוק על שמו? בעלי הציע שאולי נחפש עוד שם שדומה לאריה, כדי שיזכיר את אריאל וכפיר. הרי מצד אחד את רוצה להזכיר אותם, ומצד שני את מנסה להחזיק ולחשוב שאולי הם כן יהיו כאן בזמן הלידה ואז אין צורך. ואין לנו ודאות לגבי מצבם, לא לכאן ולא לכאן. זה מטריף, אבל זה גם משאיר פתח לתקווה".

אריאל וכפיר ביבס, שנחטפו מביתם בניר עוז ב-7 באוקטובר, הם הישראלים הצעירים ביותר שנשארו בשבי חמאס. כפיר הוא התינוק היחיד שנחטף. תואר מפוקפק, שהדהד בכל העולם כסמל לרוע. חצי שנה לתוך המלחמה, אריאל וכפיר, וגם אבא ירדן ואמא שירי, עדיין בידי הרוע. ועופרי עושה כל שביכולתה כדי להשאיר אותם בתודעה. כדי שמקבלי ההחלטות יפעלו לשחררם, יחד עם כולם.

השיח סביב "עליית המדרגה" במאבק של משפחות החטופים מכאיב לה. "יש כאלה שכועסים על המשפחות שכבר צועקות מדם ליבן. לא הייתי מאחלת לאף אחד להיות במקום שלי, ואני אומרת את זה מתוך הבנה שבסופו של דבר, זה לא באמת בשליטה שלנו. אבל אנחנו כבני משפחה צריכים להרגיש שעשינו כל מה שאנחנו יכולים כדי שירדן, שירי אריאל וכפיר יחזרו, ושכולם יחזרו".

"לא חשבנו שנישאר לבד"

היא בת 37. נולדה וגדלה בצאלים. ירדן צעיר ממנה בשלוש שנים. כשהיתה בכיתה ו' ההורים התגרשו. בילדותם, הוא היה אח הקטן והמציק, אבל עופרי צוחקת כשהיא מספרת שהוא תמיד דאג להתנצל. כשבגרו, והקימו משפחות, הם התקרבו יותר. ירדן התחתן ראשון עם שירי. עופרי ודוד התחתנו חודשיים וחצי אחריהם. הבן הבכור של ירדן ושירי, אריאל, נולד חודשיים וחצי לפני תואם, הבת הבכורה של עופרי ודוד. היום היא בת ארבע וחצי, ואחיה הצעיר, נגב, בן שנתיים וחצי.

עד הקיץ האחרון כל המשפחה גרה בדרום. ההורים בצאלים, עופרי ומשפחתה בקיבוץ רעים, וירדן ושירי בניר עוז. באוגוסט האחרון עופרי ודוד עברו לגור בצפון, בדרום הגולן. "ירדן ושירי חשבו לעזוב את ניר עוז ולעבור לקיבוץ בצפון, באזור שלנו. לא חשבנו שנישאר לבד, רחוקים מהמשפחה".  

ואז הגיע 7 באוקטובר. עופרי ודוד, שעוד היו חברים בקבוצת הוואטסאפ של קיבוץ רעים, הבינו מהר מאוד שבביתם הקודם מתרחשות זוועות. עופרי עוד הספיקה להתכתב עם ירדן, עד השעה 9:43, שבה הגיעה ההודעה האחרונה ממנו. כחצי שעה לאחר מכן, כבר הגיעו סרטונים שוברי הלב של שירי בשטח הרצועה, אוחזת את שני בניה בידיה, ראשם הג'ינג'י בוהק מבעד לשמיכה. רק מאוחר יותר, מאוחר מדי, הבינו בני המשפחה שגם ירדן נחטף, כנראה עוד לפני שירי והילדים, ובבית בניר עוז נשארה רק גופתו של הכלב המשפחתי טונט שנרצח. כי פני הרוע רצחו תינוקות וגם כלבים. 

ההורים של ירדן ועופרי שגרים בנפרד בקיבוץ צאלים, פונו מהקיבוץ. היום אמא פנינה גרה ביחידת דיור במושב של עופרי, ואבא אלי, שהתפנה בתחילה לאילת עם הקיבוץ, גר היום בתל אביב.

באמצע אוקטובר עופרי גילתה שהיא בהריון. אלו היו ימים בעיקר של אימה, הלם ודאגה אין קץ לחטופים ולמי שאז עוד נחשב לנעדר. עופרי, שבדיקה ביתית אישרה את היותה בהריון, היתה אמורה לטוס למשלחת לאנגליה כדי לגייס את דעת הקהל לשחרור החטופים. אבל היה לה חשוב לשמוע את דופק התינוק לפני שתעזוב.

"הצלחנו לקבוע תור לרופא מהיום למחר, והוא אישר שאנחנו בהריון. וזה היה...", היא פורשת ידיה מעלה. "זה לא היה קשור לכלום. זה לא הריון רגיל בכלל. הרי לא הייתי במקום של לשמוח או להתרגש. הראש שלי היה, ועדיין, עסוק בדברים אחרים. אבל ההריון קורה, ומתקדם, וזה דבר טוב. מצד שני, זה נותן לי טיימליין לכמה זמן עבר מאז החטיפה. ועבר כבר המון זמן".

בחודשים הראשונים היא טסה להרבה משלחות. כשלא היתה בחו"ל, היתה במרכז, במטה החטופים, בעצרות, בוועדות בכנסת. בשלב מסוים הבינה שהיא צריכה לאזן את הפעילות לטובת הילדים הפרטיים שלה. עופרי היא מרפאה בעיסוק, ודוד הוא פיזיותרפיסט. היא היתה אמורה להתחיל לעבוד בבית החולים פוריה אחרי חגי תשרי. עכשיו היא עובדת בלהחזיר את אחיה ומשפחתו הביתה.

"לצערי אני כבר לא לוקחת חלק פעיל במאבק כפי שהייתי רוצה, גם בגלל ההריון וגם בגלל המרחק, אבל כל הזמן יש צורך לעשות ולהיות בעשייה, אחרת המוח עסוק בדברים לא טובים. בשבועות האחרונים, אני ממש מדמיינת אותם שם. חושבת איפה ירדן ישן ומה הוא אוכל. בסרטון שבו ראו אותו לפני כמה חודשים הוא היה מאוד רזה, ועכשיו אני מניחה שהוא רזה לפחות בעשרה קילו נוספים. זה מרסק.

"איפשהו במוח שלי אני חושבת אחרת על שירי והילדים. מיקמתי את שירי בקטגוריית האימהות, ולא הנשים הצעירות, וזה אולי נותן לי קצת שקט. אבל אני לא מצליחה לדמיין את הסיטואציה של שבי עם תינוק וילד. כשכפיר נחטף הוא עדיין ניזון מנוטרילון. איך ומה הוא אוכל עכשיו? אף אחד לא יודע".

הגעגועים וחוסר הידיעה קשים מאוד. הילדים, המשפחה, כולם מחכים לשובם. "תואם אמרה פעם שיש שלוש אופציות, או שהם במצרים, או מתחת לאדמה, או שהם נפטרו. היא גם שאלה איך לא מצאו את אריאל, הרי יש לו שיער כל כך ייחודי. היא עושה כל מיני חיבורים והשלמות של המציאות שאני לא יודעת מאיפה היא יודעת אותם", היא אומרת.

"נגב, שהוא בן שנתיים וחצי, היה רואה בחודש הראשון את התמונה של כפיר על החולצה והיה קורא לו 'פירפיר'. עכשיו הוא אומר 'הנה תינוקי'. וזו עוד מכה והבנה שהזמן עובר, שהוא אפילו לא מזהה אותם".

"להיות חלק מסמל"

היא לא אוהבת להיות בקדמת הבמה. אם לא היה מדובר בהצלת חיים, היתה מעדיפה להישאר אנונימית. "עד 7 באוקטובר בכלל הייתי צריכה לאיית לאנשים את השם ביבס. היום, השם ביבס הפך לסמל. בחיים לא חשבתי שאדבר בעצרות מול אלפי אנשים, אבל אין ברירה.

"ויש גם אחריות בלהיות חלק מסמל. כי בכל מקום שבו אני נמצאת עם התמונה שלהם, אני יודעת שיקחו את התמונה שלהם כי הם מושכים את העין. ואם תהיה כותרת של 'הפגנה אלימה למען החטופים' ואני אעמוד עם תמונה של כפיר, יקשרו את כל המאבק אלי, ואני לא רוצה לקחת צד במאבקים אחרים.

"בתור בן משפחה אתה יכול לעשות הרבה, אבל לא אתה זה שיחליט להביא אותם. ואני רוצה לדעת, לא רק בתור משפחת ביבס, אלא בתור עופרי, אזרחית במדינת ישראל, איך ייראה הסוף של הדבר הזה. כי החזרת הביטחון והחזרת החטופים צריכים לבוא ביחד. יש בין משפחות החטופים כאלה שירצו לעצור את הסיוע ההומניטרי, ויש כאלה שירצו לקרוא להדחה של ראש הממשלה, ויש כאלה שרוצים קו מתון, אבל המטרה של כולנו היא להחזיר את כולם.

"ויש איזו הסכמה שאי אפשר לשפוט כל פעולה של משפחה של חטוף. אחרים לא צריכים להשתמש בתמונה של בן משפחה שלי כשהם עושים מעשה קיצוני, אבל אם אני כבת משפחה בוחרת לעשות את זה, זה לגיטימי. ואנחנו צריכים שיהיו איתנו, ושהממשלה תבין שהעם רואה בהחזרת החטופים מטרה עליונה".

"לא מצליחה להרגיע את עצמי"

חצי שנה עברה. הם עדיין שם, והחיים מתקדמים. יום ההולדת של ירדן צוין ב-10 באוקטובר, שבוע וחצי אחריו, צוין יום ההולדת של תואם של עופרי. גם כפיר, שנחטף כשהיה בן תשעה חודשים, כבר ציין יום הולדת שנה בידי חמאס. ובליל הסדר יגיע יום ההולדת של שירי. ועופרי כבר בשבוע 30 להריון.

"נורא קשה לי. אני לא מצליחה להרגיע את עצמי. גם אם אני צוחקת קצת, או לוקחת את הילדים לטיול והם נהנים, אני עוצרת ובוכה בשקט. גם בגלל הגעגועים הקשים, גם בגלל המחשבה על הזוועות שהם עוברים שם. ואני רוצה שהם יידעו שאנחנו מתגעגעים אליהם, ואוהבים אותם, ומקווה שהם חזקים שם, ושהם יחזרו.

"בכלל, יש לי גם רגשות אשם עתידיים. כשהם יחזרו, אלוהים יודע באיזה מצב פיזי ונפשי, אני ארצה להיות שם בשבילם. אבל יהיה לי גם תינוק לדאוג לו, אז מי יודע איך אוכל לעזור להם?"  

"אנשים לא סתם אומרם שנתקענו על 7 באוקטובר", היא אומרת, "הרי החיים שלנו השתנו ב-7 באוקטובר. ואין לי כעס על אנשים שחוזרים לשגרה. זה ברור שצריך לחזור. ולחיות. אבל אנחנו לא יכולים לשכוח או לנרמל את העובדה שהם עדיין שם. שיש 133 אנשים שעוברים עינויים, הרעבה, פגיעות מיניות. איך נחגוג ככה יום עצמאות, כשאנחנו עוד לא בתקומה? אי אפשר להתעלם מזה".