זה לא רגיש לומר להורים שהבן או הבת שלהם מופקרים בשבי חמאס, או לילדים שהאבות הקשישים שלהם נמקים במנהרות, שהצלת יקיריהם זה לא הכי חשוב. זה לא חוסר רגישות - זו אכזריות.
מאז חזרתי מהשבי, יצא לי להכיר חלק מהמשפחות. מדובר באנשים מדהימים ומעוררי השראה. הם נאבקים ללא הפסקה מול ממשלה אטומה ומתחננים לכל מפגש. הם גיבורים, כי הם מצליחים להחזיק תקווה בסיטואציה בלתי אפשרית. את מעט התקווה הזו האמירה של סמוטריץ' מבקשת לגדוע. זה אכזרי אפילו יותר כשאנחנו יודעים מעדויות של חברותיי, ששבו איתי, שיש חטופים שמצליחים לשמוע רדיו. אפשר רק לדמיין איזה נשק יש עכשיו בידיים למי שמחפש להתעלל בחטופים.
כשהייתי שם, אחד מהחמאסניקים מאוד נהנה להתעלל בי נפשית. הוא היה אומר לי שאף אחד לא מחפש אותי. שלאף אחד לא אכפת. זו היתה מחשבה מחרידה. כל הזמן אמרתי לעצמי שזה בטוח לא נכון, אבל ככל שהזמן חלף הביטחון הזה התערער, והפחד שנשכחתי או שוויתרו עלי היה משתלט וחונק כל שביב של תקווה.
בשבי הבנתי שתקווה היא חיונית להישרדות כמו מים, כמו אוויר. אי אפשר לשרוד בלעדיה. גם ככה למצוא תקווה כשאת כלואה בתוך חדר, כשאין לך טיפת חופש, כשאת רעבה ומפחדת, זו משימה כמעט בלתי אפשרית. ועכשיו, דמיינו את החמאסניק שאומר לחטופה שאיש לא מחפש אותה, ואז משמיע לה הקלטה של האמירה הזו על ידי חבר קבינט. שאלוהים יעזור, איזו אכזריות. אני לא מפסיקה לחשוב על זה.
ועדיין, צריך להיות כנים: הבעיה הגדולה עם האמירה של סמוטריץ' היא לא חוסר הרגישות המחריד או חוסר הנימוס המשווע. הבעיה היא המהות. והמהות היא שהחטופים והמשפחות שנאבקות לשחרורם הם תמונת מראה לא מחמיאה של הממשלה. שחרור החטופים מחייב לעצור, לנהל משא ומתן, לוותר ולשלם מחיר. אי אפשר רק לצעוק סיסמאות ריקות על ניצחון מוחלט, צריך לעשות את מה שהממשלה הזו מסרבת לעשות מאז השבת השחורה. צריך לקבל אחריות. אחריות היא לא מן השפה ולחוץ, אחריות היא במעשים.
אז מה עושים כדי לברוח מאחריות? הופכים אותנו ואת המשפחות לאויבים, עושים דה־לגיטימציה לדרישה לשחרור, ובעיקר - יוצרים מצג שקרי שבו יש בחירה מדומיינת בין "ניצחון מוחלט", שלאיש לא ברור מהו, לבין כניעה לתנאי חמאס להשבת החטופים.
סמוטריץ' לא התחיל את זה. נחרדתי לראות בחדשות את התקיפה של המשפחות בהפגנה. מישהו פה הרים יד על אם שמבקשת שיצילו את בנה. זה בלתי נתפס. גם ברשתות החברתיות מתנהל קמפיין מטורלל, ויש לו מטרה - לגרום לציבור לוותר על החטופים. אסור שזה יצליח.
אז לא, אנחנו לא עוסקים פה בנימוסים וברגישות. לסמוטריץ' יש זכות להצביע על העסקה הבאה, אם תהיה. אם החטופים לא נמצאים בראש סדר העדיפויות שלו - הוא גוזר על מי שעוד חי שם גזר דין מוות. כשהייתי בעזה פגשתי שני חטופים אהובים שנשארו מאחור. נשבענו שהראשון שייצא יהפוך עולמות כדי שהשאר לא יופקרו. כי אפילו לנו, במצב הבלתי אפשרי הזה, היה ברור שזה הכי חשוב.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו