הקמתה מחדש של הרפת בה נרצח ראובן הייניק ז"ל - התקומה של כולנו

הרפת בקיבוץ כיסופים היתה עבור ראובן הייניק ז"ל מפעל חיים, לא פחות. במשך 15 שנה הוא שימש כמנהל הרפת המיתולוגי, והפך אותה לגאוות החברים בקיבוץ. אבל דווקא במקום שכל כך אהב הוא סיים את חייו בצורה טרגית. כעת, מתוך הכאב הגדול וההריסות, מתחיל תהליך הבנייה מחדש של הרפת, כחלק משיקום הקהילה כולה.

גם בבוקר 7 באוקטובר ראובן היה אמור להיות ברפת, אבל החליף משמרות בשל אירוע משפחתי שהתכוון לארח בביתו באשקלון. בתו, יובל, מספרת: "שישה מעובדי הרפת נרצחו במתקפה באותה שבת והיה כאוס גדול בקיבוץ, כפי שהיה בכל האזור. מבחינתנו, העובדה שהוא לא היה שם היתה מזל מטורף, אבל לצערנו בסוף התברר שהמזל הרע רדף גם אותו.

"בהתחלה אבא ניסה לברר בכל דרך מה קורה עם האנשים בקיבוץ, מה קורה עם הרפת, מי דואג להאכיל את הפרות ואת העגלים, אם הם מקבלים מים ואם החליבה נמשכת. אף אחד לא היה מוכן להתקרב לשם, והיה צורך דחוף לדאוג לבעלי החיים ולא להפקיר אותם, לא לתת להם למות ממחלות או מרעב".

"אבא ניסה לדבר עם כל הגורמים הצבאיים הרלוונטיים, עם הרבש"צ, עם כל מי שמעורב במה שקורה בקיבוץ, כדי לקבל אישור ולהגיע לשם כמה שיותר מהר. ביום שני בבוקר התקשר אליו גורם צבאי ואמר לו שהוא רשאי להגיע בליווי כוחות ביטחון, והוא מייד יצא לדרך".

אמנון זרקא, מנהל משק קיבוץ כיסופים, הגיע אל הרפת באותו בוקר יחד עם ראובן ורפתנים נוספים בניסיון להאכיל את הפרות.

"ברגע שנכנסנו - אנחנו וכוחות הצבא - החלו חילופי אש בינינו לבין המחבלים שהתבצרו בפנים. ראובן נהרג ממש לידי. חשבנו בהתחלה שרק מחבל אחד מתבצר בפנים, אחר כך זיהינו שניים, ורק בסוף, כשבאו לפנות את גופות המחבלים, התברר שהיו שם שלושה".

"המפקד בשטח ראה שחילופי האש נמשכים הרבה זמן והחליט לקרב שני טנקים אל מכון החליבה. הוא פוצץ את המכון בירי פגזים ובמקביל מסוק הטיל עליו מטען של 150 קילו והוציא אותו מכלל פעולה".

"הקהילה תחזור ותצמח"

אמנון מספר כי מייד אחרי האירוע הקשה, ב־9 באוקטובר, החליטו חברי הקיבוץ שהם משקמים את הרפת שנחרבה.

"הפרות והעגלות עדיין היו שם, אבל כשאין מכון חליבה אי אפשר לחלוב ואי אפשר להאכיל, כי כל כלי ההאכלה, השופל ועגלת החלוקה יצאו מכלל פעולה. שתי האפשרויות היחידות היו להמית את בעלי החיים או לפנות אותם".

"כיוון שלהמית מבחינתי לא בא בחשבון, התארגנו לקראת פינוי. בתוך שמונה ימים מהאירוע העמסנו את כל הבקר, כמעט 800 ראש, על משאיות אל אתרים חלופיים".

"רפת זה חיים. הקמת הרפת היא התקומה של קיבוץ כיסופים כולו, לכן היה ברור לנו שעוד נחזור ונחדש אותה כך שתהיה הרבה יותר גדולה ואיכותית ממה שהיתה קודם, אף שגם לפני המלחמה זו היתה אחת הרפתות הטובות בנגב".

"החלטנו שנקים רפת שאנשי כיסופים יהיו גאים בה, כזו שתהיה עמוד התווך בכלכלת הקיבוץ. אני מאמין שאיפה שיש בעלי חיים יהיו גם אנשים".

"ברגע שיהיו ברפת פרות גם הקהילה תחזור, ונוכל להרים את הדגל ואת האמונה שלנו ולהמשיך קדימה. המון מתנדבים והרבה גורמים שגייסנו, לרבות קרן הרפתנים של תנובה, סייעו לנו לקדם את הפרויקט הזה, שנקרא מעתה 'רפת ראובן חלבלבן (תאגיד הקיבוץ)'. אנחנו רוצים שהמקום הזה ייתן רוח גבית חזקה לכל הקיבוץ, בתהליך השיקום שאנחנו עוברים".

כדי להגיע מוכנים ליום שבו תיפתח הרפת החדשה שכרו אנשי כיסופים את הרפת בקיבוץ גלגל שבעמק הירדן ושם הם מכינים את העדר.

אמנון: "אנחנו מפעילים את המקום באופן מלא, מטפלים בפרות, חולבים אותן, וכשהרפת שלנו תהיה מוכנה נגיע עם כל העדר בתפוקה מלאה. וכמו שאמרתי, אני מקווה שכאשר הפרות יחזרו - יחזרו גם האנשים".

"אני חושב שכיסופים היא קהילה נחושה שלא תהיה בה נשירה גדולה של החברים, זו קהילה שרבים ממנה ישובו לכאן, והיא תחזור לעצמה ותמשיך לצמוח".

קיבוץ כיסופים, מספר אמנון, נפגע בצורה קשה מאוד ב־7 באוקטובר, לאחר הירצחם של 11 חברים, מנהל הרפת ראובן ושישה עובדים תאילנדים, זאת נוסף על חבר הקיבוץ שלמה מנצור בן ה־86 שעדיין מוחזק בשבי חמאס.

כמו כן, נהרסו ונשרפו הרבה בתים, והתושבים פונו כשרמת הפגיעה במבני הקיבוץ היתה גבוהה מאוד ולא אפשרה את המשך המגורים בהם.

המפונים נמצאים כעת בבית מלון בים המלח, והתכנון הוא להתחיל בתהליך החזרה לקראת אמצע אפריל, תחילה למבנים זמניים ביישוב עומר ולאחר מכן לקיבוץ עצמו.

"מלבד הרפת", אומר אמנון, "במשק מתחילים להפעיל את המערכות השונות עם כוח עבודה שנמצא במקום ועוסק בשיקום. לצד תיקון התשתיות יש גם את שיקום הענפים החקלאיים: הגד"ש (גידולי שדה) כבר עובד ב־75 אחוזי תפוקה, וענף האבוקדו שמאוד דומיננטי אצלנו חזר לעבודה כמעט מלאה".

"על כל העבודה הזו אחראים צוותים מכיסופים - חלקם עובדים תאילנדים שהחליטו לחזור ולצידם מתנדבים שהתגייסו לעבוד בחקלאות לאור המצב. מדובר בחבר'ה צעירים שהחליטו שהתגמול מתאים להם וגם מצאו עניין בענף והם רוצים להמשיך בו".

מנהל ופורץ דרך

ראובן ז"ל היה איש משפחה למופת, ובתו יובל מגדירה אותו כ"לא רק אבא - הוא היה החבר הכי טוב שלי וגם של אחיותיי. לא הייתי יוצאת מהבית בלי לאשר איתו את מה שאני לובשת ולא הייתי יוצאת עם בחור בלי אישור מאבא שלי שהוא אחלה. הוא היה שותף בהכל והבין הכל אפילו במבט, וזה מה שהפך אותו להכי מיוחד".

במשך שנים העמיד ראובן דורות של רפתנים צעירים, עוד מהימים שבהם היה מנהל הרפת בכפר סילבר ולאחר מכן בכיסופים.

"כשהגיע לכיסופים הוא החליט להפוך את הרפת לאימפריה, גם מבחינת מיזמים חדשים, פתיחת מרכז מזון חדש, הגדלת המכסות, הכנה של המזון לפרות באופן עצמאי וכל נושא השליטה במכסות החלב", מספרת יובל.

"הוא הלך על האקסטרים של הדברים. בהתחלה זה היה מאוד מלחיץ בעיני האנשים כי מדובר כביכול בקיבוץ קטן, אי־שם בעוטף, מאוד קהילתי, אבל העבודה שלו הניבה פירות מהר מאוד, והרפת באמת הפכה לאחת המובילות באזור.

"מבחינת החיבור למקום - אין מישהו שלא אהב אותו, מעבר להיבט המקצועי. אבא הביא איתו המון אור, חיוך, חדווה לעזור והמון כנות. כל מי שדיבר עליו סיפר כמה אהבו אותו ושמחו לראות אותו, על האנרגיות הטובות שלו. הרפת הזו היתה מפעל חיים עבורו, ובסוף הוא גם מסר את גופו ונפשו למענה".

"המסירות הזו מאפיינת את כל מי שעוסק בענף ביישובי העוטף. הרפתנים הם בעלי מסירות מטורפת לבעלי החיים, לחקלאות הישראלית ולכל מה שקשור בפיתוח שלה. מגיע לכולם הכבוד הראוי אחרי מה שהם עברו".

כואבים כמו במשפחה

מוקדם יותר החודש נערך בכיסופים טקס הנחת אבן הפינה לרפת החדשה, שתיבנה בין היתר באמצעות קרן הסיוע שהקימה תנובה עבור הרפתנים בעוטף עזה, בהיקף של כ־15 מיליון שקל.

מי שמלווה מקרוב את תהליך ההתאוששות של ענף הרפת ביישובים הוא אפרי רייקין, מנהל קשרי יצרני החלב בתנובה.

"מאז 7 באוקטובר הרפת בכיסופים היא היחידה שלא חזרה לייצר חלב", הוא אומר, "עכשיו החליטו לשקם אותה ולמעשה להקימה מחדש, כי כמו שאמר אמנון, מרכז המשק - אם הרפת תחזור, גם הקיבוץ יחזור. בימים הקרובים יחלו העבודות, והתוכנית היא שבתוך שנה ישובו לייצר חלב ברפת".

על הסיוע שהעניקה תנובה לרפתנים כבר מהשבוע הראשון מספר אפרי: "לתנובה קשר ארוך שנים עם הרפתנים, מהם אנו רוכשים חלב גולמי. היה ברור לכולנו שנתגייס לסייע לשותפים שלנו לדרך כבר מהיום הראשון למלחמה. הבעיה המרכזית ברפתות שנפגעו היתה בעיקר בצורך בשיקום ציוד החליבה, והשנייה היתה בהיבט של צוותי העובדים – הקושי להחזיר אותם לעבודה סדירה".

"אלמנט הזמן היה מאוד משמעותי משום שאין אפשרות לעכב את החליבה עד לאחר תום השיפוץ והשיקום, וחשוב היה שהרפת תחזור ותייצר חלב בהקדם האפשרי. ככל שזה מתעכב, הסיכוי שהרפת תחזור ותשתקם הולך וקטן.

"מרבית הרפתות הגיעו לרמת ייצור שמתקרבת למה שהיה ב־6 באוקטובר. קרן הסיוע של תנובה, שהקמנו כדי לעזור לרפתנים בעוטף, נותנת את המענה בדיוק לנקודות האלה - שיקום מהיר עד כמה שאפשר וגמישות בכל התהליך, בלי ביורוקרטיה מיותרת".

"אנחנו מאשרים מיידית כל מה שאפשר על פי הבקשות והצרכים של הרפתות, כשהכספים עוברים ללא עיכובים. מתוך סך כספי הקרן אושרו כבר כ־5 מיליון שקל לרפתות, וכל השאר נמצאים בתהליך. זה למעשה מה שמאפשר לחזור לשגרה מהירה ולייצר חלב גולמי ברמה שהיתה קודם לכן.

"בהקשר זה חשוב לציין כי הרפתות בעוטף זכו ב־2024 להגדלת המכסה ממועצת החלב ולכן הן דורשות השקעות נוספות, כדי שיוכלו להגדיל את יכולת הייצור. גם בזה הקרן מסייעת, מאפשרת להן לגדול ולרכוש כל מה שצריך".

רייקין מדגיש כי אחד האתגרים בתקופה זו הוא שמירה על ביטחון המזון של ישראל גם בעת מלחמה. לדבריו, ענף החלב לא נפגע כתוצאה מהשבתת פעילותן של חלק מהרפתות.

"הרפתות בעוטף מהוות 5% מייצור החלב בישראל והן כבר חזרו לייצר בסדר גודל של בערך 70%. כמו כן, ענף החלב הוא מתוכנן, וברגע שמועצת החלב הבינה שעלול להיווצר מצב של תת־ביצוע בכל האזור, אפשרו לרפתות מאזורים אחרים להגדיל מכסות, לייצר יותר ולהשלים את הכמות שצפויה להיות חסרה בעוטף. לפיכך לא היתה ולא תהיה שום השפעה על כמות החלב שתיוצר בארץ ולא צפוי מחסור בחלב".

לסיום אנחנו מזכירים לרייקין את הראיון שערכנו עימו זמן קצר לאחר תחילת המלחמה, ומספרים לו כי ניכר אז בקולו הקושי הנפשי הרב לנוכח מה שקרה לעמיתיו.

"זה נכון מאוד", הוא אומר. "תנובה והרפתנים זו משפחה אחת גדולה וכשכאב להם - כאב לכולנו, המועקה הרגשית היתה גדולה מאוד, ונכון להיום הרגשות מעורבים". מצד אחד, יש את הפגיעה שחוו האנשים, הפגיעות בנפש, הנרצחים, החטופים. בכל פעם שאתה נפגש עם האנשים זה שוב מציף אותך. מצד שני, אתה רואה שהחיים חזקים מהכל, השגרה מתחילה לאט לחזור והענף מתאושש.

"האנשים חוזרים לעצמם, ותקומה היא לא מילה גסה, זה קורה עכשיו מול עינינו. בשילוב של מה שחווינו ועדיין אנחנו חווים, הרגשות המעורבים האלה בכל זאת נותנים תקווה".