אלה הם הימים שבהם הגננת מבקשת להביא תצלום ליום המשפחה. אם מחבקת את בנה, אב מגניב נשיקה לבתו או נושא אותה על כתפיו, שלושה אחים מחובקים יחדיו ומלווים במבט של אושר מהוריהם. תמונות של משפחות יפות, דומות אבל שונות. משפחות עם חלומות ורגעים יפים. לפעמים רבים, אבל תמיד משלימים.

בישראל יציינו היום את יום המשפחה. היום הזה, שאמור להיות שמח, רק מחדד את אובדן המשפחות השלמות שנרצחו בטבח 7 באוקטובר. תינוקות, ילדים קטנים, בני נוער, חיילים, צעירים, הורים. מחלק מהמשפחות לא נותר זכר, ומהאחרות נותר ניצול יחיד, שינסה מעתה למלא את החסר. לרגל היום הזה, בני משפחה וחברים מספרים על המשפחות שלא זכו לחגוג.

משפחת קפשיטר | "הגעגוע לא עובר, הוא רק גובר"

דינה, יבגני והילדים אלין (7) ואיתן (4) נרצחו בדרכם חזרה מקמפינג

באופן לא מפתיע, הרצח הנוראי של משפחת קפשיטר תפס אותם בדרך חזרה מקמפינג באשקלון. זוג הורים, דינה (34) ויבגני (36), ששמו בראש מעייניהם את שני הילדים הקטנים והקפידו לצאת ולבלות איתם מדי שבת. הקמפינג הזה היה הבילוי האחרון שלהם - מחבלי חמאס רצחו את ארבעתם ולא הותירו זכר מהמשפחה שכל כך אהבה לטייל.

עם משפחת קפשיטר היו בקמפינג באשקלון גם חבריהם הטובים, בני הזוג סבטה וסלבה גילעדוב, שישנו איתם בשטח יחד עם ילדיהם בסוף השבוע ההוא.

כשהחלו הטילים בבוקר השבת, הם קיפלו מהר את הציוד ונסעו בחזרה הביתה. בסמוך לשדרות נרצחה משפחת קפשיטר. "הם בדיוק עברו לבית חדש שקנו בבאר שבע, וגרו בו קצת יותר משנה", מספרת סבטה. "ממש לפני אותה השבת, הם סיימו להכין את הבית עם החצר כמו שהם רצו.

"בכל פעם שביקרנו, דינה אמרה שהיא מחכה שפינת הישיבה בגינה תהיה מוכנה, ובאמת שבוע לפני כן, כשהיינו שם, היא סיימה לעצב אותה. זה כל כך עצוב שהם לא הצליחו ליהנות מהבית".

יבגני עבד כחשמלאי בחברה גדולה, ודינה עבדה באוניברסיטת בן־גוריון בנגב. יחד הם הביאו לעולם את אלין, ואחרי שלוש שנים גם את איתן. "מבחינתם, המשפחה היתה הכל. הם אהבו להשקיע בזוגיות ובזמן המשותף. היא היתה אומרת לי 'היום אנחנו יוצאים לדייט'.

"אבל הילדים היו במקום הראשון, לפני הכל. כמעט בכל שבת, ובכל חופשה אפשרית, הם היו משקיעים בבילוי עם הילדים, ואנחנו היינו מצטרפים. בדצמבר הם היו אמורים לטוס לחגוג בחו"ל, לכבוד יום ההולדת של אלין. כבר היו להם כרטיסי טיסה והכל".

זיכרונות של אהבה

סבטה מוסיפה: "אלין היתה ילדה מדהימה, אחות גדולה. מאוד סבלנית, חייכנית, חכמה וחברותית. היו לה מלא צעצועים והיא אהבה 'פוקימון' - כל המתנות שנקנו לה היו של 'פוקימון', ובפורים הכנו לה תחפושת פיקאצ'ו.

"איתן היה ילד מתוק שהתגבר על לא מעט קשיים. הילדים שלנו היו חברים שנהנו יחד. סלבה, בעלי, הוא שף, ואיתן היה מחובר אליו בצורה בלתי רגילה - בכל ארוחה שהכנו הם היו צמודים. היה שם סיפור אהבה".

כמו בכל המשפחות, גם להם היו חלומות: "ההפרש בין ימי ההולדת שלי ושל דינה הוא שלושה ימים, ותמיד היה לנו חלום שמתישהו נטוס לחגוג יום הולדת ביפן. הם מאוד אהבו לטייל, לטוס לחו"ל, לראות ארצות ונופים.

"חוץ מזה שהם היו משפחה מדהימה, הם גם היו חברים טובים שתמיד היו שם בשבילנו, שמחים בשמחתנו. ואם קרה משהו, לא משנה איפה ומתי - הם היו עוזבים הכל ובאים. חברים שלצערי לא יחזרו.

"אין יום שעובר שאנחנו לא מזכירים אותם באיזשהו משפט. הגעגוע לא עובר, הוא רק גובר. זה מאוד קשה, אבל אנחנו מנסים להחזיק את עצמנו ולשמור על קשר עם המשפחה המועטה שנותרה להם. זה לא קל".

משפחת קוץ | "חלומות גדולים שנגדעו"

ליבנת, אביב והילדים רותם (19), יונתן (16) ויפתח (14) נרצחו בכפר עזה.

הבית שבו נרצחה משפחת קוץ בכפר עזה היה בית חלומות. עדי לוי סלמה, אחותה של ליבנת: "הם עיצבו בית יפהפה בדיוק כמו שהם רצו, עם גינה מטופחת. השקיעו בו את כספם ותכננו אותו לפרטי־פרטים. ליבנת ואביב אהבו עיצוב, אמנות ומלאכה. אחרי שהם נרצחו התפרסמה התמונה שלהם מתחת לפאטיו עטור פרחים שבנו בעצמם בחצר. הם עבדו עליו חודשים והוא היה מרהיב, צמחו בו ורדים ופרחים בכל העונה".

ליבנת היתה בעלת בית מלאכה, אביב היה סמנכ"ל בחברת הייטק, רותם היתה מ"כית טירונים, ויונתן ויפתח היו שחקני כדורסל מוכשרים. "ליבנת עבדה באינטל במשך עשור, אבל בצוק איתן, כשפונתה עם הילדים מהקיבוץ, היא עשתה מפנה", מספרת עדי. "היא שמה לב שהמלאכה מעניקה שיקום וריפוי, עזבה את החברה והקימה בבית ספר שער הנגב מקום בשם 'בית מלאכה', שאליו היו מגיעים תלמידים ולומדים סריגה, עבודה בעץ ועוד. זה היה הבייבי שלה. היא הדריכה אוכלוסיות שונות, ובשעות אחר הצהריים היו מגיעים לשם יוצרים. ליבנת היתה גורם קהילתי חזק, אין מקום שבו לא הכירו אותה".

ליבנת גם יצרה בקיבוץ "כנפיים של בובה", מעין כנפי מלאך צבעוניות מחומרים ומצבעים שונים. במסגרת הנצחתה הוקם אתר שמזמין גולשים ליצור כאלה כנפיים במקומות שונים.

הכישרונות והמסירות

גם רותם היתה יצירתית במיוחד. "ילדה מוכשרת שאופה, תופרת שמלות ובגדי ים - בכולם היה צד של מלאכה ועשייה". יונתן ויפתח למדו והתגוררו בכפר הירוק, שם שיחקו כדורסל. יונתן שיחק בהפועל ת"א ועזב לפני שלוש שנים את הבית כדי להגשים את החלום. בעקבותיו הלך גם יפתח, שהתחיל ללמוד בכפר הירוק בספטמבר. באותה השבת הנוראה שהתה משפחת קוץ בביתה. עם בוקר חדרו מחבלי חמאס לקיבוץ ורצחו אותם. רק כעבור שלושה ימים ניתן היה להיכנס אל הבית, והם נמצאו מחובקים יחד במיטה כשאביב עוטף את כולם. הם הותירו חלל שלא ניתן למלא.

"אלו חלומות וכישרון גדולים שנגדעו", אומרת עדי. "ברגעים קשים ועצובים, אנחנו מנסים לזכור שהם לא היו רוצים שנתאבל כל כך הרבה, אלא שנחיה את החיים בגדול ונמשיך את מה שהם התחילו. המשפחה הזאת מבחינתנו לעולם לא תימחק. נעשה הכל כדי שאף אחד לא ישכח את האסון הזה ואת מי שהם היו".

משפחת בירה: "האובדן מתחדד מיום ליום"

חמישה מבני משפחת בירה נרצחו בטבח בבארי - אורון האב, יסמין האם, בנותיהם תאיר ותהל ואחיו של אורון, טל (62). תחילה הם הוגדרו נעדרים, אך אט־אט התחברו חלקי הפאזל המחריד. יהב, הבן הבכור, שרד את התופת משום ששהה בבית אחר בקיבוץ.

אורון (54) ובתו תאיר עבדו בדפוס בארי. יסמין (51) היתה מנהלת חשבונות. תהל הנערה היתה דעתנית וחברותית ואהבה מוזיקה, אבל במיוחד אהבה את הכלב, פונצ'ו, שנרצח יחד איתם.

בתיה אופיר־בירה, אחותם של אורון וטל: "הם היו משפחה קיבוצניקית קלאסית, מאוד מגובשת. אהבו לטייל יחד, היו להם בדיחות והומור פנימי משלהם. היה חשוב להם מאוד להיות מעורבים בקיבוץ, לקבל אחריות ותפקידים. הם גם נהגו להתנדב בהרבה מקומות מחוץ לקיבוץ.

"הם אהבו לאכול טוב. אורון אהב לבשל ולאפות, והיה אופה לחמים מדהימים. היה תאב חיים וסקרן, כל הזמן אמר שחיים רק פעם אחת, שהזמן קצר ושחשוב ליהנות. החיוך היה עבורו דרך חיים. ליסמין היה לב מאוד רחב. היא התנדבה בטיפול בתינוקות אצל משפחות אומנה וסחפה אחריה את הבנות".

בימים אלה מוצגת בתיאטרון ירושלים תערוכה מציוריה של תאיר. "היא היתה נערה מחוננת שהצטיינה בציור, והיתה רגישה ומלאת חמלה", מספרת בתיה. "בפרויקט הגמר שלה במגמת אמנות היא בחרה לצייר את האנשים שנחשבים שקופים בחברה, ואחרי שנרצחה יצרנו את התערוכה".

חיים בצל האימה

בבוקר שבת טיילה בתיה עם משפחתה ביער ירושלים, שם ניסתה ליצור קשר עם משפחתה. "עד 10:45 הצלחנו להתכתב עם אורון. ידעתי מה קורה, וזה היה קשה. המחבלים נכנסו לבית שלו בזמן שבני משפחה היו איתם בטלפון ושמעו את רגעיהם האחרונים.

"בסופו של דבר גילינו שגם טל נרצח בידי המחבלים כשהיה בסיבוב בוקר. הוא היה אישיות מאוד מיוחדת, והפך כל תחביב לרמת המקצוע. היה לו אוסף גדול של שעונים מכניים מאוד יקרים, שנבזזו בידי המחבלים, שלא השאירו בביתו שום דבר יקר ערך. אני מקווה שהחפצים שלו יחזרו אלינו.

"אני אדם חפץ חיים, אבל מיום ליום האובדן מתחדד והגעגועים גוברים. אני לא מוותרת לעצמי. בכל יום אני עושה משהו טוב שקשור להנצחה, להתנדבות בקהילה ולעצמי, וככה אני מחזיקה את עצמי".