חשש מגובה בנתונים: את מחיר חלוקת הנשק לכיתות הכוננות ישלמו נשים וילדים

ב-7 באוקטובר הפכו כיתות הכוננות לגיבורות הלאומיות שלנו, ובצדק. ביישובים רבים שהותקפו פעלו חבריהן בגבורה והצילו חיים. אבל מאז, יש כאלה שרואים בחברות בהן ובגופי הצלה אחרים הזדמנות לעקיפת הגבלות שהוטלו עליהם בתחום של נשיאת נשק.

כך קורה, למשל, בכיתות הכוננות העירוניות. מאז 7 באוקטובר הוקמו בהליך מזורז 800 כיתות כאלה, וחולקו בהן יותר מ־6,000 כלי נשק. הן שונות מכיתות הכוננות היישוביות, הפועלות שנים רבות במרחב הכפרי: בכיתות העירוניות, הליך ההכשרה נמשך שבע שעות בלבד, ללא הסדרה ופיקוח מספקים, ובסופו נמסר לכל אחד מחבריהן כלי נשק ארוך מסוג M-16.

גם מחלקת המדינה הסתייגה

זה מדאיג במיוחד, מפני שכל המחקרים הבינלאומיים מצאו קשר מובהק בין עלייה במספר הנשקים הפרטיים לעלייה בשיעורי הרצח של נשים והאלימות במשפחה. וגם אצלנו, המספרים לא מנבאים טובות (ראו מסגרת).

בנובמבר אשתקד, בשל אי־בהירות באשר לאופי חלוקת הרובים לכיתות הכוננות והחשש לניצול פוליטי, מחלקת המדינה של ארה"ב הודיעה שתעכב משלוח של 4,500 רובי M-16 שהזמין המשרד לביטחון לאומי מספקים אמריקנים. מדובר ברובים שנרכשו תמורת סכום משוער של 50 מיליון שקלים, ושייעודם הרשמי הוא חימוש כיתות הכוננות החדשות שהוקמו.

לילי בן עמי, מייסדת ומנכ"לית פורום מיכל סלה, נמצאת מאז תחילת המלחמה בחזית המאבק לחידוד קריטריונים במתן רישיונות לנשק, הן אישי והן בכיתת כוננות.

היא מסבירה כי ההליך הקל יחסית של קבלת נשק בכיתת כוננות, לעומת ההליך המורכב יותר של קבלת רישיון נשק אישי, עלול לגרום לכך שידיים לא נכונות יחזיקו בו. מאז 7 באוקטובר יש עלייה חדה באלימות במשפחה, ושמונה נשים כבר נרצחו. במקומות מסוימים, גבר שמתנדב לכיתת כוננות לוקח את הנשק הביתה. הוא יכול להיות גם גבר שהשופט אסר עליו לקחת נשק הביתה, כי הוא איים בעבר על אשתו, אבל עכשיו המדינה מאפשרת לו לעשות זאת.

"כדי לקבל נשק בכיתת כוננות, הליך הבדיקה מקל הרבה יותר מאשר בקבלת נשק פרטי. הוא לא עובר, למשל, דרך האגף לרישוי כלי ירייה. אנחנו מבקשות שההליך לקבלת נשק לכיתת כוננות יהיה כמו ההליך קבלת נשק אישי. כרגע בריאות הנפש לא נכללת בתבחין, וודאי שלא הרווחה. כך קל הרבה יותר לקבל נשק. צריך לאחד את הקריטריונים, כי נשק הוא נשק".

אתן מרגישות שינוי במספר הפניות אליכן?
"בוודאי. מתחילת המלחמה פונות אלינו לפחות שתי נשים בכל יום סביב נושא הנשקים. אלו נשים מאוימות, עם עבר של אלימות שהופנתה כלפיהן, והן חוששות מהעובדה שייעשה נגדן שימוש בנשק העתידי. כך שיתפה אותי בחששותיה, למשל, אישה שהגרוש שלה, עם עבר של אלימות מחרידה כלפיה, הודיע לה שהוא עובר להתגורר מעבר לקו הירוק כדי להיות זכאי לקבלת נשק. מבחינתה זה איום מרומז".

"איים עם נשק הכוננות"

דנה (שם בדוי) היא אחת מאלה שפנו לפורום מיכל סלה לאחרונה. היא אם לילדה קטנה המתגוררת בצפון. לפני ארבע שנים הבינה שהיא חיה בזוגיות אלימה. "כשביקשתי להיפרד הוא ניסה לחנוק אותי, ואיים עלי עם הנשק שקיבל במסגרת כיתת הכוננות של היישוב", היא משתפת. "ניגשתי למשרד הרווחה לביצוע דוח מסוכנות. הם קבעו שהוא לא מהווה סכנה לילדה, אבל שאני כן בסכנה.

"פחדתי מאוד מהתגובות שלו, ולכן לא הגשתי תלונה נגדו", מספרת דנה. "את הנשק מכיתת הכוננות הוא הפקיד בנשקייה מרצונו, ומכיוון שלא התלוננתי עליו במשטרה, לא הוטל עליו איסור לנשיאת נשק. רק ברווחה ידעו שאני בסכנה".

אבל השקט לא נמשך זמן רב. "אחרי כמה חודשים הוא החזיר לעצמו את הנשק, ודאג שאדע מזה - כדי להפחיד אותי. הפעם פניתי לרבש"צ היישוב שבו אני גרה, יידעתי את הרווחה והגשתי תלונה במשטרה. התיק נסגר מהיעדר ראיות. הרבש"צ החליט שלא יחזיר אותו לכיתת הכוננות, אבל אז פרצה המלחמה והוא גויס בצו 8 למילואים - וקיבל שוב נשק".

בן הזוג האלים אמנם נלחם למען ביטחון המדינה, אבל שאלת הביטחון בבית נותרה בעינה: איך אדם עם עבר אלים מקבל לידיו נשק שעלול לסכן את משפחתו?

חשש מזליגה לארגוני פשע

בנייר עמדה שחיבר עו"ד איתי מק עבור עמותת "זולת" לשוויון ולזכויות אדם נכתב: "החימוש המאסיבי של אזרחים ברובי סער עלול להוביל לפגיעה בחפים מפשע, ולו בשגגה. יש גם חשש מזליגה של רובי הסער לארגוני הפשע, ומגדילה של מספר מקרי האלימות בתוך המשפחה".

גם ח"כ גלעד קריב, חבר בוועדת החוקה, חוק ומשפט, שמשתתף באופן קבוע בדיונים בוועדות לביטחון לאומי וביקורת המדינה, סיפר ל"ישראל היום" כי הוא מוטרד מהליך ההכשרה של כיתות הכוננות: "לא קיבלנו תשובה ברורה לגבי תהליך בדיקת הכשירות של כיתת כוננות. במשרד לביטחון לאומי סירבו לענות לנו.

"נשארנו עם תהיות: אם אדם קיבל נשק בכיתת כוננות, זה אומר שהוא יכול אוטומטית לקבל נשק אישי? מיהם הפקידים המורשים לתת רישיון לנשק? כמה אנשים הם הסמיכו? מהי ההכשרה שלהם? עד כמה המשטרה בודקת שיש מקום בטיחותי לאחסון הנשק, שלא יגיע לילדים שישחקו בו?".

סאיד תלי, מנהל תחום הטיפול באלימות במשפחה וממונה הערכת מסוכנות במשרד הרווחה, אומר כי הוא מודאג מהיעדר הזיקה בין גורמי הרווחה לגורמי רישוי הנשק: "מתחילת המלחמה היו פניות רבות של נשים, שנודע להן שבני זוג שמאיימים עליהן הגישו בקשה לנשק. אנחנו בוחנים איך להיות מעורבים מבחינה חוקית במקרים הללו, כדי שיתאפשר לנו לדווח גם על עצם הבקשה לנשיאת נשק.

"כרגע הדיווחים על אנשים שמגישים בקשה לרישיון נשק עוד לא מוסדרים משפטית. אנחנו לא יכולים להישאר מחוץ לסיפור הזה. צוות חדש שמורכב מהמשרד לביטחון לאומי, מאגף כלי ירייה, ממשרד הרווחה ומהמשטרה התכנס כבר פעמיים, וממשיך לבחון כיצד לשתף פעולה".

עם זאת, בכיר במשרד לביטחון לאומי אומר: "כרגע אין שום שיתוף פעולה ושום ממשק בין משרד הרווחה למשרדנו. בשורה התחתונה: נשים נפגעות. כבר היו כמה תאונות עם נשק פרטי שניתן ברישיון לאחר הקלות. יש פה פרצה".

מסקנות ועדה שהושלכו למגירה

מה שמקומם במיוחד הוא העובדה שכבר לפני שש שנים, השר לביטחון הפנים דאז, גלעד ארדן, מינה צוות מיוחד בראשות ניצב בדימוס דן רונן לבדיקת הליך מתן אישור לכלי נשק פרטיים. הוועדה הצביעה על כשלים רבים, ובראשם חוסר שיתוף פעולה בין משרדי הבריאות והרווחה למשרד לביטחון לאומי. לפי הדוח שהוגש בזמנו, תמונת המצב של הכשירות הנפשית במאגרי משרד הבריאות אינה מלאה, היות שקופות החולים, משרד הרווחה והביטוח הלאומי מנהלים מאגרים משל עצמם, שלא מועברים למשרד הבריאות. זאת, נוסף על אי־דיווח של רופאים המטפלים באזרחים באופן פרטי, שלא נכנסים למאגר.

השורה התחתונה היא ששש שנים אחרי שניתנו ההמלצות החד־משמעיות של ועדת רונן, לא רק שהן לא יושמו, אלא גרוע מכך - ניתנו עוד הקלות רבות.

הכשרות הרענון נדחו בחצי שנה

השבוע הגיע הנושא גם לכנסת. הוועדה לביטחון לאומי החליטה ביום שני על הארכה בחצי שנה של הכשרות הרענון של כל מחזיקי הנשק הפרטי, שאמורים היו לעשות מטווחי רענון או חידוש ברבעון הראשון של 2024. מדובר במהלך משלים לחתימה של השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר, על תקנות המאריכות באופן גורף בחצי שנה את כל רישיונות הנשק שתוקפם אמור היה לפוג בחודשים ינואר, פברואר ומארס.

המשמעות היא ש־12,970 בעלי רישיונות, ומתוכם 6,350 מאבטחים, לא יידרשו לעבור הכשרת רענון תקופתית או רענון לצורך חידוש במועד, ויזכו לדחייה של חצי שנה.

ח"כ קריב אמר בוועדה: "כשאתם נותנים למאבטח בקניון, שהוא לא חייל מילואים או מפונה ושממשיך את עבודתו כרגיל, לחדש את הרישיון בלי לעשות את הרענון הנדרש - אתם מפקירים את ביטחוננו".

רופאים רק כחותמת גומי?

בעיה נוספת נוגעת למשרד הבריאות, וליתר דיוק - לרופאים המבקשים להימנע ממצב שבו הם משמשים חותמת גומי לקבלת רישיון נשק. כיום, מי שיכול לחתום על הצהרת בריאות הוא רופא, אבל לא בהכרח רופא המשפחה, או כזה שמכיר את ההיסטוריה הרפואית של המבקש.

הדס זיו, סמנכ"לית אתיקה בעמותת רופאים לזכויות אדם, טוענת כי הרופאים פשוט לא מסוגלים לשפוט אם אדם הוא כשיר רפואית להחזקת נשק על סמך המידע שיש להם. "טופס הצהרת הבריאות אינו אישור לכך שאדם כשיר להחזיק בנשק אישי. גם אם כל התיקים מהביטוח הלאומי ייפתחו בפניו, וגם אם במצב אידיאלי הרופא יכיר את כל ההיסטוריה הרפואית של מטופליו, רופא לא יכול לנבא סכנה עתידית. לדעתנו, על הרופאים לסרב לחתום על ההצהרה, כל עוד היא לא מבהירה שאין בה לשלול מסוכנות".

מאגר המידע הגדול ביותר קיים, כמובן, בביטוח הלאומי. שאלנו את הביטוח הלאומי אם הוא מוסר מידע על אנשים המבקשים לשאת נשק. התשובה שקיבלנו: "הביטוח הלאומי פועל לפי חוק הגנת הפרטיות, ולא מוסר מידע רפואי או אישי של אזרחי ישראל".

חידדנו את השאלה: האם המשרד לביטחון לאומי פנה אי־פעם בדרכים המקובלות כדי לקבל מידע על אדם שביקש רישיון לנשק?
התשובה שקיבלנו היתה: "בשנים האחרונות לא התקבלה ולו פנייה אחת בנושא זה".

משתפים פעולה לקידום הנושא

תגובת המשרד לביטחון לאומי: "לצד משטרת ישראל, אנו ממשיכים לפעול מול גורמי המקצוע במשרד הרווחה לקידום הקמת ממשק מקוון, שמחויב ליישום שיטות עבודה מתחייבות בין המשרדים, לצורך קבלת חוות דעת מבוססת ומקצועית ממשרד הרווחה, בהתייחס למסוכנות פונים המבקשים לקבל רשיון לנשיאת נשק. לפי חוק כלי הירייה, התש"ט 1949, משרד הרווחה מחויב כיום להעביר מידע בנוגע למסוכנותו של אדם רק אם הוא מחזיק בכלי ירייה, ואינו מחויב להעביר מידע בנוגע למגישי בקשות לרישיונות חדשים.

"לאור זאת, מנכ"ל המשרד לביטחון הפנים דאז פנה בכתב למנכ"ל משרד הרווחה דאז, מר אביגדור קפלן, פירט את ממצאי הוועדה ומסקנותיה וביקש לרתום את הגורמים הרלוונטיים במשרד הרווחה לפעול לצד נציגי המשרד, להקמת ממשק דיווח ולהעברת המידע הרלוונטי ביחס גם לפונים המבקשים רישיון נשק. לאורך הזמן, פניות של גורמי המשרד לביטחון לאומי לגורמי משרד הרווחה להקמת הממשק המתחייב, הובילו לשיתוף פעולה לקידום הנושא בימים אלה".

תגובת משרד הבריאות: "משרד הבריאות לא היה חבר בוועדת רונן, ולא היה שותף בגיבוש המלצותיה. במשרד הבריאות אין מאגר פרטני מזוהה המתייחס לכל טיפול נפשי במדינת ישראל באופן שעלול לפגוע בחיסיון רפואי של הפרט, לפי חוק זכויות החולה. נציין כי חובת הדיווח בנושא מסוכנות לאחזקת כלי ירייה חלה על כל מטפל באשר הוא, לרבות מטפל פרטי".