ערב המלחמה חיו בעוטף עזה 869 שורדי שואה ונפגעי התנכלויות אנטישמיות, ובצפון הארץ חיו 1,118 שורדים. גורמים שונים, וביניהם משרד הרווחה והביטחון החברתי, הרשות לזכויות ניצולי השואה, הקרן לרווחת נפגעי השואה וועידת התביעות, קיימו שיחות יזומות ומפגשים במקומות שאליהם פונו השורדים, וסייעו להם באספקת ציוד, מזון, ביגוד וכדומה.
ועידת התביעות העניקה מענק חד־פעמי של כ־1,200 יורו לכל שורד שואה שפונה מביתו בעקבות הלחימה, וביצעה הקצאת חירום בסכום של כ־30 מיליון שקלים לתמיכה בצורכיהם. לפי נתונים שנאספו ברשות לזכויות ניצולי השואה, בתחילת המערכה בחרו 93 שורדי שואה לא להתפנות מעוטף עזה. רוב מי שנשארו שם נותרו ללא עורף משפחתי וללא אספקה של מוצרים חיוניים.
ד"ר רות מיטליס, מנהלת תחום מחקר, הערכה ומדידה במינהל אזרחים ותיקים במשרד הרווחה והביטחון החברתי, אומרת: "עבור שורדי השואה, ההתמודדות עם אירועי המלחמה יכולה להיות קשה ולעורר זיכרונות מהעבר. הפינוי מביתם לאחר 7 באוקטובר כרוך בהתמודדות לא פשוטה, שמצטרפת להתמודדותם עם האתגרים הקיימים של תקופת הזקנה.
"מחקרים מראים כי שורדי השואה נוטים להפגין חוסן, לצד פגיעות ספציפית במצבים מורכבים. ניתן לראות גם כיום כי למרות הקשיים שעברו, שורדי השואה מפגינים לאורך השנים עמידות וחוסן, המהווים דוגמה ליכולת לקום מתוך משבר".
ראיסה מתתוב | בת 88 משדרות, שורדת שואה מדגסטן, פונתה לים המלח
ראיסה מתגוררת בשדרות, מול תחנת המשטרה שעליה השתלטו מחבלים ב־7 באוקטובר. יותר מיממה היא היתה סגורה בביתה, בלי מים, בלי חשמל ובלי תקשורת. היא שמעה את היריות ואת הקרבות הקשים, אך לא הבינה באותו הזמן את גודל האירוע. היום, כשהיא שוהה במלון בים המלח, היא כבר מבינה, וחוששת שהמחבלים יחזרו לשדרות. האירועים הקשים הותירו בה את חותמם, והחזירו אותה לתקופת מלחמת העולם השנייה. בכל פעם שהיא שומעת על חייל שנפל - היא בוכה. כששמעה בשבוע שעבר על התקלה המבצעית שבה נהרגו 21 חיילים, היא התקשתה לדבר. בתמימותה היא מציעה שהמדינה תיקח את קצבת הזקנה שלה ותיתן אותה לחיילים, כדי שלא תיכנס לגירעון כלכלי.
היא נולדה בעיר דרבנט שבדגסטן, רפובליקה בדרום רוסיה. כשהיתה בת 6 פרצה המלחמה, ואביה גויס לצבא האדום. אמה נשארה לטפל בחמישה ילדים לבדה. במהלך המלחמה נפל אביה בשבי ושהה במחנה ריכוז, והוא חזר הביתה רק ב־1948. היא זוכרת שכל משאבי העיר, המפעלים, המזון והציוד, הוקצו לצורכי המלחמה. כילדה קטנה היא אולצה לחפור תעלות. מדי פעם, כשהיתה שמועה כי הנאצים קרבים, הם הסתתרו.
היא זוכרת את הרעב, איך אמא שלה אספה גרגירי חיטה, טחנה אותם לקמח והכינה להם מעט לחם. "היינו רעבים כל הזמן", היא אומרת. עד היום המקרר שלה תמיד מלא, כי היא מפחדת שלא יהיה לה מה לאכול. בגיל 18 היא התחתנה ועברה לגור עם בעלה בעיר שסמוכה לגבול עם אוקראינה. ב־1999 עלו עם ארבעת ילדיהם לישראל, ועברו מייד להתגורר בשדרות, מול תחנת המשטרה.
"אני זוכרת את הבוקר, כשהחלה המתקפה. הייתי לבד בבית ומאוד פחדתי. שמעתי את היריות ולא הבנתי מה קורה. הבת שלי התקשרה אלי והסבירה לי שאי אפשר לצאת מהבית, ושאשב בחדר פנימי ולא אתקרב לחלונות. אחר כך כבר לא היה חשמל. חששתי כל הזמן שהמחבלים ייכנסו אלי הביתה. חזרתי לילדות, לתקופת המלחמה, ולא הבנתי איך יכול להיות שזה קורה לנו פה. עד היום אני לא מבינה איך זה קרה לנו. אני מאוד מפחדת".
גם בים המלח, במקום הבטוח שבו היא שוהה כעת, היא מפחדת שיבואו מחבלים. כשאמרו לה שעליה להתפנות, היא לקחה איתה רק תיק קטן. היא הרגישה מאוד בודדה, וחששה שתאבד לא רק את הבית שלה, אלא את כל המדינה. "חשבתי שזו מלחמה שישראל לא תצא ממנה, שזה יהיה כמו במלחמת העולם השנייה ושישתלטו לנו על המדינה", היא אומרת.
יהודית צמיר | בת 80 מקיבוץ מפלסים, שורדת שואה מגרמניה, פונתה למלון בהרצליה
קיבוץ מפלסים שוכן במרחק של קצת יותר מקילומטר מרצועת עזה. ב־7 באוקטובר הצליחו חברי כיתת הכוננות של הקיבוץ, בניהולו של הרבש"צ ובסיועם של ארבעה חיילים בסדיר שהיו בקיבוץ באותה השבת, לבלום את חדירתם של עשרות מחבלים לקיבוץ ולמנוע טבח.
"לא העלינו על דעתנו שהצבא לא יהיה, שישאירו אותנו להילחם לבד על הבית שלנו", אומרת יהודית. באותה השבת היא ובעלה היו בצפון, אבל בנה ובתה וילדיהם היו בקיבוץ, והסתגרו בממ"ד במשך שעות ארוכות. חברי הקיבוץ פונו להרצליה, למלון דן אכדיה. "חזרנו למחרת לקיבוץ כדי לקחת ציוד. הכביש היה זרוע במכוניות שרופות. זה מראה שאני לא אשכח לעולם", היא אומרת.
יהודית נולדה בברלין ב־1943, להורים שהכירו זה את זה כששירתו יחד בצבא הגרמני. כשאמה נכנסה להיריון הם חיפשו מקום שבו תוכל ללדת. כשההפצצות גברו, היא נמסרה לבני משפחה שהתגוררו בברלין, שגידלו אותה כאילו היתה בתם.
"יש לי שברי זיכרונות מאותה התקופה", היא אומרת בעצב. כשהיתה בת 4 וחצי אמה הופיעה ולקחה אותה, אך כשאמה התחתנה יהודית עברה להתגורר בביתה של המורה האהובה עליה, קיבלה מלגה יוקרתית לאוניברסיטה והחלה ללמוד פסיכולוגיה. בגיל 20 עלתה לארץ. "הגעתי למפלסים הכרתי את בעלי, קרלוס - ושם נשארתי. בחרתי באושר האישי שלי", היא אומרת.
המלחמה העירה אצלה דברים. "אני מתקשה לישון, אני חייבת לשמור על השגרה שלי. אני מפחדת שאם נחזור לא תהיה לי השגרה שלי. היום יש בקיבוץ מחנה צבאי. לוחצים עלינו לחזור, כי השהות כאן עולה למדינה הרבה כסף, אבל מה יקרה כשהצבא ייצא מהקיבוץ? זה מסוכן. נכון שגם קודם היו טילים, אבל היינו אידיוטים שהאמנו שזה בסדר לחיות ככה. אלה לא חיים. לא קרה לנו מה שקרה בכפר עזה, בבארי ובניר עוז, אבל מצד שני - המדינה נטשה אותנו, הפקירה אותנו".
היא לא קוראת למה שקרה לנו "שואה": "שואה זה משהו מתוכנן. זה היה פוגרום נורא ואיום. הם רצו לפגוע בנו כי אנחנו נטע זר בעיניהם. האידיאולוגיה שעמדה מאחורי זה היא אחרת, של קיצוניות דתית. וזה לא פחות חמור. זה האסון הכי נורא שקרה לנו במדינה".
רבקה רצ'בסקי | בת 88 מקיבוץ סאסא, שורדת שואה מהולנד, פונתה למעגן עדן בכנרת
רבקה נולדה בעיר האוניברסיטאית אוטרכט שבהולנד. "היתה לי ילדות רגילה. התגוררנו בשכונה מעורבת. אבא שלי היה פיזיקאי ואמא שלי עקרת בית. שלוש שנים אחרי שנולדתי נולדה אחותי השנייה. כשפרצה המלחמה המשכנו כרגיל, אבל אז החלו כל ההגבלות. אני זוכרת שלקחו לי את האופניים. בתור ילדה לא כל כך הבנתי מה קורה, אבל לקחתי מאוד קשה את העובדה שלקחו לי את האופניים, כי הם שימשו אותי כדי לבקר את החברים", היא מספרת.
רוב המידע שלה מבוסס על יומן שכתב אביה בזמן המלחמה, ושאותו קיבלה לאחר מותו. מקריאה ביומן היא למדה על מה שעברו, ועל התחושות. למשל, היא קראה על היום שבו עמדה בתור עם אביה ואחותה כדי לקבל טלאי צהוב. אז היא לא הבינה את משמעות הדבר. "ראינו הכל בצורה מאוד ילדותית ותמימה. המבוגרים חסכו מאיתנו דברים ודיברו ביניהם. אבל אבא שלי הרגיש נורא כשהיה צריך להסתובב עם הטלאי הצהוב".
כשגורשו מביתם הם עברו לגטו באמסטרדם. היא המשיכה ללכת לבית ספר יהודי, עד שבפסח 1943, כשגברו השילוחים, החליטו ההורים למצוא מקומות מסתור לכולם. רבקה קיבלה שם הולנדי ונמסרה למשפחה נוצרית שהסתירה אותה.
"הבית היה חשוך, ואסור היה לי לצאת לחצר הקדמית כדי שלא יגלו אותי. לא הלכתי לבית הספר, לא עשיתי כלום". בכל כמה זמן העבירו אותה למשפחה אחרת. להערכתה, היא היתה לפחות בשבעה מקומות. היא כתבה מכתבים להוריה, שהסתתרו עם בתם הקטנה בכפר בצפון הולנד. "כתבתי להם שהכל בסדר ושאני מרגישה טוב, אבל בין השורות אפשר לראות כמה התגעגעתי אליהם".
בזמן המלחמה ילדה אמה תינוק, שנפטר כעבור חודשיים. כשהסתיימה המלחמה, ב־1945, היא כבר התגוררה כשנה אצל המשפחה האחרונה. "נקשרתי אליהם מאוד. הלכתי איתם לכנסייה ומאוד התחברתי לנצרות. יום אחד אבא שלי הופיע ולקח אותי הביתה. אני זוכרת שלא רציתי לעזוב את המשפחה הזו. כבר לא הכרתי את המשפחה שלי".
בכ"ט בנובמבר 1947 עלתה המשפחה לישראל. רבקה היתה אז בת 12. "היתה אז חגיגה גדולה ברחובות", היא נזכרת. בתחילה התגוררה המשפחה ברמת גן, אך בהמשך עברה להתגורר בצפון, כשאביה קיבל משרה בטכניון. היא מספרת כי הקליטה בארץ היתה קשה. נוסף על הטראומה מהמלחמה, אסור היה לדבר על השואה: "היינו צריכים להיות צברים. הייתי מאוד כבויה וסגורה, ולקח לי הרבה שנים עד שהתאוששתי".
לקיבוץ סאסא שבצפון הגיעה אחרי השירות הצבאי בגרעין נח"ל, שם הכירה את מי שיהפוך לבעלה. 66 שנה היא גרה בסאסא, והכל השתנה ב־7 באוקטובר. "לא דמיינתי אף פעם שתהיה קטסטרופה כזאת. מי חשב?". יומיים לאחר שפרצה המלחמה הם פונו מהקיבוץ, תחילה לקיבוץ דליה ולאחר מכן למעגן עדן - כפר נופש על הכנרת. מאז הם שוהים שם. "לא מדברים איתנו על חזרה. זה נראה כל כך רחוק, ובכל יום זה הולך ומתרחק. אמנם אני גרה בכפר נופש יפה, ויש לנו פעילויות, אבל זה לא הבית שלי. כשהייתי ילדה היה לי קשה להתגבר על הטראומה של המלחמה והעלייה. לקח לי חצי דור להתגבר. עכשיו אנחנו שוב פליטים".
היא לא מסכימה עם מי שמחבר בין השואה לבין 7 באוקטובר. "זו לא משוואה. אי אפשר להשוות", היא אומרת, ומוסיפה: "אני מקווה שנפיק לקחים ממה שקרה לנו, שנהיה סבלניים ושנאהב זה את זה, גם אם הדעות שלנו שונות. אני מצפה מההנהגה שלנו, המדינית והצבאית, להסיק את המסקנות. היה פה מחדל נוראי".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו