חקלאות היא דרך - וערך

אני דור שני לחקלאים. אבי הגיע לרמת הגולן ב־1979, ואני, אחרי אפיזודה של 15 שנה במרכז, חזרתי לפני כעשור לרמה כדי לגדל את ילדיי באופן שבו אני זכיתי לגדול. חוץ מילדים אני מגדל שקדים, זיתים, כרם יין ותרנגולות.

תמיד הייתי גאה להיות חקלאי, ואצלנו ט"ו בשבט הוא לאורך כל השנה - סביב הקטיף, ההשקיה, הדישון. מאוד מחמיא לנו שיום אחד כל תשומת הלב נוחתת עלינו, אבל אנחנו עובדים קשה כל השנה. אתה לא יכול להיות חקלאי אם אתה לא באמת אוהב את זה, ואני מאמין גדול בכך שחקלאות היא ערך חשוב מאוד בעולם, ובמדינת ישראל בפרט.

החיבור לטבע, השמירה על שטחים, ביטחון המזון והיופי שאנחנו מייצרים - כולם מצטרפים יחד לערך אחד שגדול מסך חלקיו. לי, לדוגמה, יש מטע שקדים בצומת פיק שהולך לפרוח בעוד כשלושה שבועות, ואני עתיד לשים שלט ולהזמין כל מי שרוצה להיכנס וליהנות. מדי שנה מגיעים אלפי אנשים וזה עונג גדול, אבל בבקשה - רק אל תקטפו.

כחקלאים ברמת הגולן אנחנו מרגישים את המלחמה, אבל אין אצלנו אזעקות. כבר עכשיו, כשאנחנו מתקרבים לשטחים החקלאיים, עלינו לעדכן את הצבא, ואני מאמין שאם וכאשר תיפתח החזית נישאר פה כדי להאכיל את בעלי החיים ולטפל באדמות. זה המצב בכל רחבי וגבולות הארץ, והחקלאות נושמת ופועמת עם חלקות בעוטף עזה, בגבול לבנון, בבקעת הירדן, ועוד. השדות שומרים על המדינה.

ואם כבר מדינה - ישראל נמצאת בצומת מכריע. עליה להחליט אם היא רוצה חקלאות או לא, ואם לא - בבקשה תגידו לנו ונדע לקבל החלטות בהתאם. אם רוצים להמשיך עם אחד הערכים החשובים שעליהם הוקמה המדינה, זה צריך לבוא עם תמיכה. לאו דווקא כספית, אבל הכרה בחקלאות ובתחרות שעימה היא מתמודדת - מחירי המים, העובדים הזרים, שינויי אקלים, מחקר ופיתוח, ועוד ועוד. כרגע, לצערי, זה לא קורה.

הגיל הממוצע של העובדים הישראלים בחקלאות הוא יותר מ־60, ואני רואה סביבי מעט מאוד צעירים. במקביל, החקלאות עוברת מענף של משקים קטנים לשותפויות גדולות ולהתאגדויות. אני עדיין חושב שמי שיהיה טוב יוכל לשרוד, אבל אם המגמה של ירידה בכמות החקלאים, פתיחת המכסים, אגרות והיטלים, ועליית מחירי חומרי ההדברה והמים תימשך - גם אם תהיה מצוין זה לא יספיק.

אני אוהב להיות בחוץ, בשטחים הפתוחים, גם אם זה סתם סיבוב בטרקטור. פשוט לא יכול להיות בפנים. אני אוהב את האנשים שעוסקים בחקלאות ואת אלה שתומכים בנו - המדריכים, אנשי השטח והמים, האגרונומים, אנשי היקב - כולם אנשים מקסימים.

גם אורח החיים שלנו קסום. אני, לדוגמה, זוכה מדי יום לאכול ארוחת צהריים עם בנותיי, עומר ושחר. מנגד, אצלנו במשפחה יודעים שאין חופשות בחופש הגדול, אלא רק בחורף או בימים שבהם אני יכול לעזוב את המשק.

אהבת החקלאות והטבע אינה סיסמה נבובה. כל יום כשאני קם, במיוחד בימים קשים אלה עם הודעות ה"הותר לפרסום" ב־6 בבוקר, אני מוצא נחמה בקסם וביופי הטבע. הפרחים, הירוק, הזרימות, כל אלה ממלאים אותי באמת ובתמים, ואני רואה בהם את מחזוריות הטבע והמשכיות החיים.

בחקלאות מי ששותל היום - קוטף רק בעוד שלוש שנים ומרוויח רק בעוד עשור, כך שקשה לתכנן קדימה וצריך אורך נשימה. מצד שני, מדובר בענף שמצטייר למתבונן מבחוץ כסוליסטי, אבל בפועל הוא מאוד מאוחד ועובדים בו וסביבו הרבה מאוד אנשים. אני מאחל שכל המדינה תהיה מאוחדת כפי שאנו פה ברמת הגולן - אנשים מכל המינים, הסוגים והדתות, חובשי כיפה לצד קיבוצניקים, ימין ושמאל, צעירים עם מבוגרים, דרוזים ויהודים. אני מאחל לבנותיי שיזכו לחיות אותו אורח חיים שלי ולעסוק גם הן בחקלאות.

הכותב הוא חקלאי ממושב נאות גולן