לקראת יום השואה הבינלאומי: גבורה יהודית, בימים ההם ובזמן הזה

מחנק. זה מה שמרגישים כשגלגלי המטוס נוחתים על אדמת פולין המקוללת. אפילו מחיאות הכפיים של הישראלים רפות. והדרך בשמיים ובארץ קפואה ומושלגת, והשלג אותו שלג, מאותן טיפות מים שהתאדו ונשרו והקפיאו את היהודים בכותנות הפסים. והעורבים הם צאצאי העורבים שאכלו את גופות היהודים שלא עלו השמיימה במשרפות.

האדמה פורייה מהדם. בעצים אני רואה צללי יהודים בורחים מהכלבים. מול בירקנאו יש גן שעשועים קטן שצופה אל ביתני האבן, מול השער המפורסם בנויות וילות, ואפילו שביל אופניים חוצה את המסילה שהובילה אותנו אל הסוף. על השביל מצוירים אבא וילד נותנים יד. אבא וילד. אבא וילד.

תחושת המחנק מגיעה לשיא בימים האלה, כששונאים אותנו בסראונד. כשהבן הקטן שלי שואל אותי למה כל כך שונאים אותנו, ואני לא יודעת לענות. ואני חושבת על זה הרבה מאז אותה השבת: האם שנאת אירופה ושנאת עזה היא אותה שנאה? זאת גם השאלה שהדהדה במהלך הכנס "לעולם לא עוד" שארגנו יד ושם ו־EJA, ארגון יהודי אירופה, בקרקוב השבוע.

בכנס נאמו מנהיגים אירופאים בעבר ובהווה, וגם בן שפירו ואילון מאסק, וכולם חזרו על המשפט "לעולם לא עוד" כאילו זאת מנטרה, כאילו זה מובן מאליו. אם זה כל כך מובן, למה אומרים את זה כל כך הרבה? אני תוהה אם זה נכון. כי כן היתה שואה קטנה ב־7 באוקטובר, והיתה שנאה גדולה ואכזריות מפוארת שלא נראו כמותן כבר הרבה שנים, ותאוות רצח. כלומר - מצד השונאים שלנו בטח שהיתה יכולה להיות עוד שואה.

ומצידנו? הקלות הבלתי נסבלת של חוסר הקיום היהודי, של כמעט הכחדתו, לא נתפסת במציאות הישראלית של היום, גם, ובעיקר, אחרי פרעות הסתיו. וזה קשור לשאלה איך שרדנו למרות הכל. אנחנו עם כל כך עתיק וכל כך שנוא, איך לא הוכחדנו או נטמענו כמו כל שאר העמים?

ניסיון ששום עם לא עבר

ואולי שתי העובדות האלה, של היות העם הזה כל כך עתיק וכל כך שנוא, קשורות זו בזו. אולי אלפי שנים של פרעות הצליחו, באופן מזעזע ומעוות, להעביר אותנו במסננת דקה־דקה ששום עם אחר לא עבר, ורק הגנים של מי שעמד בהן ויכול להן - שרד? ובגלל זה אנחנו סטארט־אפ ניישן, עם של חושבים־מחוץ־לקופסה, כי מי שחשב בתוכה נספה? 

אבל לא רק אלו שרדו. שרד גם גן הגבורה הבלתי נתפסת, גן ההקרבה האישית, הערבות. אמש, בערב גאלה מפואר, עם שולחנות ערוכים ושמלות ערב ורודות ונרות, ישבו כולם והקשיבו למשה ולשירה שפירא, הוריו של ענר הגיבור, שהציל 11 איש כשזרק החוצה בזה אחר זה רימונים שזרקו מחבלי חמאס אל תוך המיגונית, שבה הסתתרו הוא ועוד צעירים מהמסיבה ברעים.

סבו של משה שעל שמו הוא קרוי, ואשר חתום על מגילת העצמאות, השקיע את כל מרצו בתקופת המלחמה בהצלת יהודים. במסגרת תפקידו הוא הגיע ב־1939 לווינה הכבושה, עמד גאה מול אדולף אייכמן במשרדי הגסטפו והצליח להציל אלפים מיהודי העיר. בדיוק 99 שנים מיום לידתו של אותו גיבור נולד נינו הגיבור, ענר.

"מספיק שתהיה אדם"

"ענר השאיר לעולם צוואה לדורות", סיפרה שירה, אמו, "למול רוע ואכזריות ניתן וצריך לעמוד, אפילו בידיים חשופות. מתוך עמדה מוסרית, סולידריות חברתית, חמלה ואהבת אדם ניתן להציל חיים. באחד משיריו כתב ענר: 'אני אדם שמאמין בשינוי, עזוב שינוי - מספיק להיות אדם שמאמין סתם בטוב,אז אני אדם מאמין. עזוב להאמין - מספיק שתהיה אדם'".

ולמחרת, בבירקנאו, רבי מנחם מרגולין, מקים ה־EJA ונשיאו, יגיד שיש עכשיו אותה בורות ואותה שנאה כמו לפני ההשמדה הגדולה, ואז יזמין את מנהיגי העולם להפוך לשגרירים נגד השנאה והבורות בארצם. וראובן ריבלין, נשיא המדינה לשעבר, יביט בהם ויאמר "אם העולם לא עומד לצידנו, לפחות שלא יפריע כשאנחנו מגינים על עצמנו". ואז, בזה אחר זה, מנהיגי אירופה ירכינו ראש ויניחו זרים יפים ליד שרידי המשרפות, תחת השמיים הלבנים של אושוויץ־בירקנאו.