גיבורי־על בעל כורחם

ושוב, אסון. וצירוף המילים הכואב "הותר לפרסום". ואגרוף ישר לתוך הבטן, במקום הכי כואב, שמקפל ומצמית וחונק. וזה אף פעם לא ברור איך לב שבור נשבר שוב ושוב.

ביומיים האחרונים היו אלה שלושה. ועוד 21. גיבורי־על בעל כורחם. ועוד מאות מעגלים של בני משפחה וחברים, שנשברים ומצטרפים למאות שמתרסקים בכל יום מחדש. והלב השבור נשבר עוד יותר. כל אחד מההרוגים במלחמה הוא עולם שלם, ואנחנו בוכים על כל אחד מהם. וכשעולמות רבים כל כך הולכים יחד, הכאב כבר בלתי נסבל.

בלוח השנה שלנו יש יום זיכרון אחד לחללי צה"ל, אבל במהלך השנה עוד עשרות יארצייטים (ימי השנה לפטירה). אוסף של אסונות שחיברו יחד את המתים ואת בני המשפחות שנותרו בחיים.

אסון צור הראשון. וגם השני. אסון המסוקים. אסון השייטת. הנגמ"ש בסג'עייה, ועוד ועוד. המוח מצמיד אליהם כמעט באופן אוטומטי את המילה אסון, אף שהלב כבר לא מאמין. בכל מלחמה יש לא מעט כאלה, אסונות לאומיים, וכבר אמרו לי לא מעט הורים שכולים שהיו מעדיפים את הבן הפרטי שלהם אנונימי ובחיים משיהיה חלק מרשימה של גיבורים שמתים.

כבר יותר משלושה חודשים שהחיים של כולנו הפוכים. בנויים מרכבות הרים שעולות ויורדות, ויורדות, ויורדות. ולפעמים, כמו אתמול, הן גם ככה, בבום, עפות מהפסים ומתרסקות. עוד הורים שכולים, עוד אלמנות ובני זוג שבוכים, עוד ילדים חצי יתומים.

הילדים האלה "חצי", כי לפעמים יש להם עוד הורה. ויש להם אותנו, את עם ישראל, שמחבק את השכולים שלו ומחבק את החיילים. כי אנחנו גאים בחיילים שלנו, בשירות הסדיר ובמילואים. שמחים לראות אותם חוזרים הביתה, סומכים עליהם בקרב. משלמים עליהם בפלאפל לפעמים, תורמים להם שמיכות קיטי לצד דאודורנטים, וגם אפודים קרמיים, ואפילו רחפנים. שרק יחזרו משם בחיים.

לא משנה שכשהם חוזרים, הם צריכים להשלים את כל החוסר הזה של החיים, ואיתו העבודה, המשכנתא, הלימודים, בני הזוג או הילדים שמתגעגעים. כי כל עוד הם שם, מקובצים יחד, נלחמים יחד, נופלים יחד, צירוף המילים "הותר לפרסום" מרחף מעל כולנו.

כבר שלושה חודשים שהאנשים בעורף מנהלים חיים בכאילו. ימי הורים, בר־מצוות, ימי הולדת או חתונות, כי שמחות לא דוחים. אתמול, למשל, הרגשתי קנאה קלה בחבר שסיפר שהוא הולך לטיפול שורש. פתאום טיפול שיניים נראה כמו אירוע מנחם, שבו לא צריך לדבר על הרוגים. או על נרצחים. או על אסונות.

רק לשבת. לשתוק. ולבכות.

כי זה בדנ"א שלנו. בזמן לחימה אנחנו משתדלים להרים את הראש ולהתגאות, אבל כשצירוף המילים "אסון לאומי" שוב מופיע בכותרות - מותר כבר לבכות.