"מקווה שאתה חזק כהרגלך": בת-שבע יהלומי במכתב לבעלה החטוף

אוהד שלנו,

100 ימים שאתה לא איתנו. קשה לבטא את התחושות, המחשבות, הדאגות והגעגועים הנלווים לימים הללו. אני מחכה להתעורר מהחלום הזה, הסיוט הזה, שנמשך מאז אותו יום ולא נותן מנוח. מחכה ומתפכחת - זה לא חלום. זו מציאות מעוותת. זהו פצע שותת, שלא ניתן להחלמה כל עוד אתה והאחרים שם. וזה כל כך כואב. התחושה הזו שגנבו אתכם, בלי הפרעה, לאור יום, מהבית הבטוח שהיה, מביאה לתסכול עמוק ולשבר.

הייתי כל כך רוצה לקבל ולו פיסת מידע קטנה על מה שעובר עליך, לדעת שאתה חזק כהרגלך ולא נותן לשום דבר לשבור את רוחך. כל כך מקווה שאתה לא לבד שם בהתמודדות. כל כך מקווה שתצליח לשמור על אופטימיות בתוך החשכה האופפת אותך.

הייתי השבוע בניר עוז. הפעם בחרתי להיות שם לבד, לאחר שבפעמיים הקודמות הייתי עם אנשים. התחושות עלו וצפו מהר - זיכרונות מהאירוע, געגועים לבית שהיה (שהנוף הנשקף ממנו של גן השעשועים והדשא רחב הידיים של חדר האוכל היו כמעט כרגיל, אילולא החניה המפויחת) וגעגועים לחיים שהיו. וברקע רעשי הצבא, והגוף מתכווץ מהמחשבה על כך שאתם שומעים זאת ללא הרף.

ולמרות האפלה הנוראית, רוצה למסור לך אוהדי - אנחנו חזקים. הילדים בסדר, רוכשים חברים, מנהלים שגרה יחסית, וסומכים עליך ועל הכוחות שבך. אנחנו מאמינים בך ומצדנו עושים הכל למען שחרורך ושחרור כל החטופים. נמשיך להיאבק עד שתחזרו כולכם.

האנשים במדינה שלנו התגלו ומתגלים במלוא הדרם. אנו עטופים בעזרה ובתמיכה, ובנוסף, הזעקה והערבות למענכם, נזעקת מפי כל. יש בכך מן הנחמה, ובהחלט יש בכך תקווה לעתיד טוב ומאוחד.
אנחנו דורשים ממדינת ישראל לקיים את החוזה שבינה לבין התושבים, לשמור על ערך החיים כערך עליון, ולהחזיר אתכם הביתה כבר היום. ההחלמה מהשבר תתחיל רק עם החזרת כולכם הביתה, בחיים ובהקדם.

תהיה חזק, אתה בדרך הביתה.

אוהבת ומתגעגעת,
בת-שבע.