בתוך 100 ימים קשים שעברו על כל עם ישראל, המחיר ששילם הציבור הדתי־לאומי היה בולט במיוחד. לצערנו, הסבל הוא מנת חלקו של כל הציבור, ובפרט של הקהילות החרבות בעוטף עזה ושל משפחות החטופים, שלצערן ולדאגתן אין קץ. אך בהקשר של המגזר הדתי, הבדיחה על "חוק הדתיים השלובים", שמכירים זה את זה - הפכה לצריבה בלב. אין מי שלא קשור למשפחה שכולה. אין מי שלא ניחם אבלים לפחות פעם אחת. רבים השתתפו בלוויה אחר לוויה.
המכינות והישיבות מפרסמות מודעות תנחומים על תלמידים שנפלו. בעיתונים נכתבים מאמרים על המושבים הריקים בבתי הכנסת. רבנים מתאבלים על בוגריהם שאינם. נשים - לביאות שאיבדו את כל עולמן, נפרדות מהבן או מהבעל, בהספדים שכמותם לא נשמעו מאז הנבואות התנ"כיות. לעיתים, בתום השבעה, הן שולחות את בניהם הנותרים בחזרה לחזית - כי נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם.
בני הציבור הדתי-לאומי, בין אם הם עדיין חלק ממנו ובין אם לאו, הגיעו למלחמה, במובנים מסוימים, קצת יותר מוכנים מאחרים. כי בלי קשר לשאלה אם הם חובשים עדיין את הכיפה או לא, צעירים אלה ינקו מילדות את ההבנה ש"בכל דור ודור קמים עלינו לכלותינו" היא אינה מטאפורה עתיקה, אלא מציאות שעשויה להיות ממשית. תובנה זו מורגשת בכל צעד ושעל בחייהם. בתפילות בבתי הכנסת, בפעולות בבני עקיבא ובאמירתו של קנדי, "אל תשאל מה המדינה יכולה לעשות בשבילך - אלא מה אתה יכול לעשות בשביל מדינתך", שמושרשת בדרך גידולם.
זה ההסבר לשיעורי ההתגייסות העצומים ליחידות הקרביות, לקריירה צבאית (על המחירים המשפחתיים הכרוכים בה), להתמדה במילואים, לזינוק אל האש ב־7 באוקטובר, ולמחיר הכבד מכל שרבים מהם שילמו.
הם ממש לא היחידים. ולמעשה, הציבור הדתי-לאומי מזמן לא מגזר מובחן. הרוח הגדולה שמניעה אותו, שמשמרת את ערכי היסוד של הציונות הקלאסית, כוללת חיבורים לציבור הרחב בישראל באינסוף חוטים גלויים וסמויים, של השפעה הדדית. אותם אנשים ששולחים את בניהם לגולני, גבעתי ושריון, הם אלה שמתגוררים ב"גרעינים התורניים" בכל ערי הארץ, ומפעילים יוזמות כמו "גשר" ו"צוהר".
הם מושיטים יד גם למי שחלוקים עליהם, ומקווים להיענות. אם זו תהיה אחת מתוצאות המלחמה, דיינו. כך או כך, הרוח הזו של מסירות לעם ולארץ ושל ערבות הדדית, מפעמת בכוחות הלוחמים מכל המגזרים והקבוצות מאותו בוקר נורא ועד לרגע זה. זו הרוח שמצילה את המדינה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו