גם לסבא ולסבתא מותר לבכות: "הצער שלי הוא לא רק על הנכדה; אני משתדלת לא לבכות ליד הבנות שלי"

הדמעות של סבתא כבדות. הן זולגות בעדינות על פנים חתומות וקורעות את הנשמה. שום דבר בעולם לא מכין אותך לדמעות כאלה. הרי סבא וסבתא הם דמויות מנחמות, שניסיון החיים לימד אותן להגיד מילה טובה, לתת ממתק ולהבטיח שיהיה בסדר. אבל אחרי טבח מזעזע ומלחמה שגובה קורבנות צעירים רבים, מעגל השכול של סבים וסבתות רק גדל. הם צריכים להיות שם בשביל הילדים, האבלים בעצמם, ובשביל הנכדים, שרגילים לראות בהם נחמה. ורק בלילה הם מתפרקים.

"זה הרי לא כדרך הטבע שסבא או סבתא יקברו את הנכד. זה איום ונורא", אומרת זהבה רוכמן מכפר סבא, סבתה של סרן רון צרפתי ז"ל. רון, בת 22 וחצי במותה, נרצחה ב־7 באוקטובר במסיבת נובה ברעים. במשך שלושה ימים לא היה ידוע מה עלה בגורלה, עד שביום שני בלילה הגיעה ההודעה הנוראית.

מאז סבתא זהבה (68) לא מוצאת מנוח. "זו התמודדות מאוד קשה. הצער שלי הוא לא רק על האובדן של הנכדה. הצער שלי הוא גם על הבת שלי והחתן שלי שקוברים בת בגיל כל כך צעיר, על הנכדים הנוספים שמנסים להתמודד יום־יום. והתחושה היא שהאבל שלנו קצת נדחק הצידה, כי אנחנו חוששים לקחת את הפוקוס מההורים ומהאחים".

נחום קמינקא (79), סבא של סגן ינאי קמינקא ז"ל: "כסבא וסבתא, אנחנו בתפקיד מורכב. יש את האבל האישי שלנו, ואת מעגל התמיכה בבן שלנו ובאשתו, ויש לנו אחריות לשמר את המסורות המשפחתיות, ולהמשיך לקיים את השבט"

בחודשיים האחרונים רק מפגש עם סבים וסבתות שכולים כמוה מצליח להוציא אותה מהבית. מדי יום חמישי היא מקפידה להגיע לבניין המחלקה לשירותים חברתיים של עיריית כפר סבא. כאן, בחדר מרווח לצד שולחן כיבוד קל של קפה וצלוחיות עוגיות, היא יכולה לשבת ולשוחח עם סבים וסבתות שכמוה איבדו נכדים שנרצחו או נהרגו בקרב.

"אנחנו מדברים באותה שפה, כי חווינו משהו שמאוד קשה לעכל אותו", היא אומרת, "ובכל פעם שמישהו משתף במשהו אני מרגישה שהוא מדבר מהגרון שלי על הכאב הזה של השכול. הקבוצה הזו עוזרת לי להבין שהכאב הזה שאני מרגישה הוא לגיטימי, ומלמדת אותי איך קמים מחדש. כמו תינוק שלומד ללכת, אנחנו לומדים לנהל את החיים שלנו לצד הכאב האינסופי הזה".

למפגש הראשון, שהתקיים בסוף אוקטובר, זהבה הגיעה מוקדם. בחדר כבר חיכתה מרים גרינברג, סבתו של עידן הרמתי ז"ל, מאלפי מנשה. הוא היה בן 22 במותו. השתיים, שלא הכירו לפני כן, החלו לדבר, ומהר מאוד הבינו שהנכדים שלהן היו בני זוג ונרצחו זה לצד זו באותה מסיבה.

"ואז", זהבה מצליחה לחייך, "הבנתי שזה סימן מרון. רון תמיד היתה עסוקה בחיבורים בין אנשים. והנה, הצליחה לעשות את זה גם מלמעלה. רון היתה ילדה מוארת עם שמחת חיים שלא נגמרת ועם אנרגיות מטורפות. קראנו לה טורבו של החיים. עד לפני שבעה חודשים הם גרו קרוב אלי ואז עברו לחדרה. היא מאוד־מאוד חסרה לי". 

"תפקיד חשוב ללא התערבות"

קבוצת התמיכה לסבים וסבתות הוקמה בהנחיית ראש עיריית כפר סבא רפי סער, כחלק משירותי העירייה לוותיקי העיר. במקביל, נפתח גם קו סיוע ותמיכה נפשית לוותיקים, התומך בהם גם בימי המלחמה.

ציפי גרינברג (73), סבתא של אביה גנוט ז"ל: "לאבד ילד או נכד זו מכה שלא כתובה בתורה. במשפחה אני משתדלת לא לבכות ליד הבנות שלי. כשאני מדברת עם החברות שלי, אני מרגישה שאני מעמיסה עליהן. רק בקבוצה אני יכולה לפרוק"

לדבריה של העובדת הסוציאלית גליה שגב־רוזנברג, שמנחה את הקבוצה יחד עם העובדת הסוציאלית מירב קומורובסקי, המלחמה הבליטה מאוד את מקומם של הסבים והסבתות. גליה היא מומחית לנושא הזיקנה, מפתחת וחושפת את תחום הסבים השכולים.

"תפקיד הסב במשפחה הוא לעיתים נשיאותי, כזה שיש בו הרבה חשיבות ומשמעות, אבל הוא לא בהכרח מאפשר התערבות", מסבירה גליה. "לכן לעיתים קרובות הם נוטים להדחיק את חלקם בכאב, מתוך תחושת אחריות לילדיהם שכואבים בעצמם. ישנם מחקרים רבים שמעידים על השפעה ישירה של אובדני הגיל על הבריאות הנפשית של האדם המבוגר, ואובדן נכד עלול להגביר את הליך ההזדקנות ונחשב לגורם סיכון משמעותי.

"הקבוצות האלו מאפשרות לסבים ולסבתות לפרוק את הכאב הגדול שהם חווים. שיח כזה בקבוצה יוצק משמעות לתפקיד המיוחד שלהם במשפחה, במקביל ליציקת משמעות וערך עצמי, הנחשב לגורם חוסן חשוב. החברה הישראלית השכילה להרחיב את המעגל המשפחתי הנפגע והכירה גם בכאבם של האחים השכולים, ולעיתים גם בבני ובבנות הזוג של חללים שאינם נשואים. לכן יש להכיר גם בסבים כחלק מהמעגל הראשון של משפחה שכולה, ולאפשר ליווי ותמיכה בכאבם".

רואים את הילדים סובלים

נחום קמינקא (79), סבא של סגן ינאי קמינקא ז"ל מצור הדסה, מצהיר שהגיע למפגשים כדי לתמוך באשתו שלומית. אבל גם כאשר היא לא מצליחה להגיע למפגשים הוא מגיע לבדו.

נחום היה האחרון מבני המשפחה שראה את ינאי בחיים, כשהסיע אותו בתחילת השבוע לתחנה המרכזית בפתח תקווה. משם ינאי נסע לבסיס זיקים. "הוא היה מ"מ טירונים, ובאותה שבת הוא והקצינים הנוספים הגנו ממש בגופם על הטירונים. תמיד הוא היה מגן על הטירונים, בבסיס וגם בבית. הוא אפילו הכין להם כיסוי דיסקיות עם כיתוב שהוא מאוד אהב - 'רק בלילה רואים כוכבים'. לשבעה הגיעו חיילים שלו, והראו לנו שהם קעקעו כוכב על היד, לזכרו".

ינאי היה רק בן 20. את ההודעה על מותו הם קיבלו כבר בשבת בערב, ונחסכו מהם ימים ארוכים של חוסר ודאות. אבל ודאות הידיעה לא הפחיתה מהכאב. "אני בא מבית 'יקי' - זה לא אומר שאני לא מרגיש, אבל אני פחות מביע רגש", הוא אומר בשקט. "העובדה שינאי נהרג בקרב הרואי והציל המון אנשים לא באמת מנחמת, אבל מבחינתי היא מכניסה משמעות כלשהי למוות שלו".

כראש "שבט קמינקא", נחום מרגיש שהוא צריך להחזיק את הילדים והנכדים הנוספים. "כסבא וסבתא אנחנו בתפקיד מורכב. יש את מעגל האבל האישי שלנו, ואת מעגל התמיכה והצער בבן שלנו ובאשתו, שאנחנו רואים אותם סובלים. אבל יש לנו אחריות לשמר את הריטואלים והמסורות המשפחתיות, כדי להמשיך לקיים את השבט שלנו כשבט. ובכל יום אנחנו מתמודדים עם היום הבא. כשמדברים על שכול, לא ממש מתייחסים לתפקיד של סבים וסבתות. ובין שאר התיקונים שצריך לעשות במדינה צריך לשנות גם את זה ולעשות יותר קבוצות כאלה. כי הידיעה שיש מקום שמאפשר לאנשים כמונו לקבל את התמיכה היא מאוד חשובה".

"אני באה להתכרבל איתך"

ציפי גרינברג (73), סבתא של אביה גנוט ז"ל שנרצחה במסיבה, מעולם לא השתתפה בקבוצות תמיכה. רק אחרי האסון הרגישה את הצורך להגיע. 

היא ונכדתה אביה, שהיתה בת 22 במותה, היו בקשר מצוין. עד כדי כך שסבתא ציפי ביקרה את אביה בטיול לדרום אמריקה. "היא היתה קוראת לי סבתוש שלי", היא נזכרת בחיוך. "הם גרו בתחילה בכפר סבא ואז עברו לצופים, אבל אביה היתה הולכת למסיבות וחוזרת לישון אצלי. היא תמיד היתה אומרת לי 'אל תדאגי לי, כשאני חוזרת אני באה להתכרבל איתך'. היא מאוד חסרה לי.

"לאבד ילד או נכד זו מכה שלא כתובה בתורה. במשפחה שלנו כל אחד רוצה לשמור על השני, ואני משתדלת לא לבכות ליד הבנות שלי. אבל המחשבות שלי כל הזמן סביב אביה - מה היא עברה בדקה האחרונה לחייה. כשאני מדברת על כך עם החברות שלי, אני מרגישה שאני מעמיסה עליהן. אבל כאן, בקבוצה, אני יכולה לפרוק את המחשבות שלי".