"מישהי הגיעה לבית החולים ירויה, וחשה תחושות אשמה שנאלצה לנסוע על גופות"

מאז פרוץ מלחמת חרבות ברזל אלפי עובדות ועובדים סוציאליים
יצאו והתחילו את עבודתם בשטח. "המלחמה התחילה אצלנו בשש וחצי בבוקר עם תחילת האזעקות. רצתי מייד לחמ"ל" מספרת עו"ס ציפורה בן נון, מאגף הרווחה באופקים. "אני גרה בשכונת מישור הגפן, הטנדרים של המחבלים עברו ליד הבית שלנו ונכנסו לעיר. שמענו את הירי, התקשרתי מייד לקב"ט לעדכן אותו, והקפצתי את כל צוותי החירום. התחלנו לייצר את רשימות הנעדרים ולגשת למשפחות. פתחנו קו חירום וטיפלנו במאות טלפונים. רק באחת בלילה יכולתי לצאת הביתה".

העובדות הסוציאליות התייצבו בכל נקודה של מפונים וניצולים הגיעו אליה, והתחילו לטפל בהם. חלקן במקביל או בנוסף לעבודה השוטפת שלהן. חלקן נאלצו להתפנות מבתיהן, והן ממשיכות לסייע בהתמודדות עם אובדן, טראומה או דאגה לקרובי משפחתן שנמצאים בחזית. אחרות ממשיכות לעבוד באזורים תחת אזעקות וטילים.

הן היו קו הטיפול הראשון של האוכלוסייה האזרחית. העובדות הסוציאליות פוגשות את המטופלים בנקודת המשבר של חייהם - את המפונים במלונות, את הפצועים בבתי החולים, ואת נפגעי החרדה והטראומה ביישובים. "המערכת זקוקה ל-5,000 עובדות ועובדים סוציאליים כדי לתת מענה ראוי לציבור המטופלים", אומרת יו״ר איגוד העובדות והעובדים הסוציאליים ענבל חרמוני.

בדוקו הקצר "עו"סיות במלחמה", שלוש מהן מספרות על היום הראשון למלחמה ועל הסיטואציות קורעות הלב. "המשפחה הראשונה שבישרנו לה את הבשורה המרה היתה משפחה של ארבע אחיות שאח שלהן נרצח במסיבה ברעים. הן רצו לזהות אותו על פי תמונות וחששו שקברו את האדם הלא נכון", מספרת עו"ס ניצה קמיל, נציגת משרד הרווחה בלהב 433. "הראינו להן את התמונה, תמונה קשה, של אדם שירו לו בפנים. זו החלטה קשה לאפשר למשפחה לראות תמונה כזו, אבל במקרה הזה הן ראו את התמונה, וזה סגר להן את המעגל ונתן להן שקט".

עדות נוספת היתה של עו"ס אנדי איפרגן, מנהלת מרכז הדחק בבי"ח סורוקה: "הגעתי לבית החולים בשמונה וחצי בבוקר, החנייה היתה מלאה, מה שלא אופייני לשבת בבוקר, והמון אנשים התגודדו מחוץ למיון כדי לחפש את קרוביהם. בכל המסדרונות, בכל המיטות, מראות של אנשים חבושים, משפחות זועקות ומחפשות את קרוביהן. הזנקתי עוד צוות והתחלנו לסייר בין המיטות ולראות מי זקוק לסיוע. חיפשתי את אלה שנראו נסערים במיוחד, או מצד שני מנותקים, והתחלנו לטפל באנשים שהגיעו מהמסיבה בנובה ובחיילים שהגיעו ככח המחלץ. אני זוכרת שטיפלתי במישהי שהגיעה לבית החולים ירויה, וחשה תחושות אשמה על כך שנאלצה לנסוע על גופות כדי להציל את עצמה. היתה אישה שהגיעה מהמסיבה ולא ידעה מה קורה עם בעלה. הלכתי לבדוק במאגר תמונות של אנשים שהגיעו כאלמונים ולנסות לזהות אותו".

בימוי והפקה: ציפי קרליק
צילום: מיה טנר, רן שנק
עריכה: מיה טנר