"היינו מנותקים ממה שקרה, לא האמנו שוויתרו עלינו" - כך אמרה הבוקר (חמישי) אגם גולדשטיין-אלמוג, ששוחררה משבי חמאס לאחר 50 ימים ואשר איבדה בשבת השחורה את אביה נדב ואת אחותה ים.
בראיון לאילנה דיין בגלי צה"ל, סיפרה אגם על החוויה הקשה והתחשות שלא מרפות: "היינו עדים להכל, הייתה תקווה שים תחזור ואבא יחכה על כיסא גלגלים, אבל על ים ידענו - וברדיו שמעתי שאבא נפטר.
"אני ואמא דיברנו על הכל בשבי, גם מול האחים הקטנים, דברים שבגילם לא אמורים לשמוע, דיברנו שם פתוח. מהשבת הזו חווינו תחושות שאנחנו לא יודעות להעביר, אי-אפשר להגדיר, רק הגוף יבין. הסתכלנו האחת על השניה והיינו מבינות. המילים קטנות מדי לעומת מה שהגוף מרגיש.
"אני זוכרת את הכניסה שלנו לעזה. "אמא, הם הולכים לענות אותי, לאנוס אותי" - זה מה שחלף בראש. והכי פחדתי בלילות, פחדתי הכי הרבה מהפצצות של חיל האוויר, לקח כמה ימים עד שהמדינה עשתה חושבים, בהתחלה פחדתי מהמחבלים, ואחר כך מחיל האוויר.
"היו פעמים שחלמתי שם על ים ואבא שהם צוחקים וחיים. היינו כל הזמן ביחד כמשפחה, היו פגישות עם עוד אנשים וחטופים אבל לרוב היינו לבד. כתבתי שם הרבה, את הפלייליסט שלי, דברים מהחיים הקודמים, רשמתי המון דברים - וזה נשאר שם.
הכי דאגתי לאחים הקטנים, שאם חס וחלילה ניפגע מהפצצות, שאני ואמא לא נשרוד - ואז מה יהיה איתם? איך הם ישרדו? וגם אמרתי לעצמי: "מה, אני לא אגיע לגיל 18, ביקשתי שאגיע לפחות לגיל 18. האחים כל-כך צעירים, איזה חבל, החיים עוד לפניהם, היה קשה להבין שהם לא יחוו דברים".
בתשובה לשאתה של דיין, השיבה אגם: "השבי שינה אצלי הכל, לגבי כל דבר שאני עושה, הוא לקח לי את תחושת הביטחון, שהתחלפה בתחושה של פחד, בלבול, חוסר אונים".
אגם הוסיפה: "הדבר שהייתה הכי רוצה למחוק זה את המעברים בין אנשים ממקום למקום, "עכשיו הולכים לרצוח אותנו", הייתי חושבת. להיות אדישה לשאלה האם הולכים לרצוח אותי הקלות שבה הייתי שואלת, ערך החיים שלי השתנה.
"בישלתי שם בעיקר פיתות, אורז, תפוח אדמה, לא אוכל של הבית - הכנו מה שהיה. הכי רציתי כשחזרתי זה להתקלח ולבכות, לא הצלחתי לבכות שם, וגם בארץ לא".
"אני לא מאמינה שיש עוד אנשים בשבי, שהחיים פה קורים, גדול עליי להבין איך אנשים עושים את אותה הליכה ושותים את אותה כוס קפה וחיים כרגיל. ואני שמחה שיש חיים רגילים - אבל מצד שני כולם שם עדיין תקועים מאחור, ולהגיד שהם בסכנה זו לא מילה. כרגע זה רק תחושות דאגה ורצון שהם יחזרו עכשיו - זו לא סיסמה, צריך שזה יקרה עכשיו".
"אנחנו עוד לא לגמרי מאמינים שחזרנו, עוד לא לגמרי מאמינים שאנחנו כאן", אמרה אגם בערב שחרורה, מהשבת הזאת אנחנו נמצאים בתוך איזה תסריט שרחוק מהמציאות ההגיונית, או לפחות מזו שהיינו בה קודם".
"המושג בית השתנה עבור כולנו בתקופה האחרונה", הוסיפה אז, "הכול קרה בבית. בית שמשמש כביטחון עבורנו, כמקום מפלט. לחזור מתל-אביב לשקט של הקיבוץ – כמה שאהבנו את זה. ייקח לנו הרבה זמן להבין מה היה כשלא היינו ואת כל המאמצים שעשיתם כדי להחזיר אותנו. לפני שנבין הכול אנחנו רוצים להגיד לכם תודה ענקית. תודה שהצלחתם, בתוך כל האבל והכאב לפעול למעננו". בהמשך התייחסה גם לחטופים שעדיין מוחזקים בידיו האכזריות של חמאס: "יש אנשים שנמצאים פה כל-כך קרובים וגם כל-כך רחוקים מאיתנו. הם התקווה שלנו בתוך כל הכאב הזה".
אביה של חן, גיורא אלמוג, אמר מייד לאחר השחרור, שעות ספורות לפני חזרתה ארצה: "השמחה מתערבבת בכאב, על מות נכדתי וחתני, עין אחת צוחקת ואחת בוכה".
חן ושלושת ילדיה נחטפו בשבת השחורה מביתם בכפר עזה, אך נדב – אב המשפחה, וים – הבת הבכורה, נרצחו. "הבת שלי היא אם שכולה, אלמנה, אימא לחטופים וחטופה בעצמה", הדגיש אביה גיורא, ותהה מה מכל אלה היא ידעה בזמן שהוחזקה בשבי. "חן צריכה להיפרד מהחיים הישנים שלה ולהתחיל לבנות את החיים החדשים. זה בלתי נתפס".
"בגיל 74 אנחנו צריכים עם הציפורניים להתחיל לגרד את החיים, כמו שההורים שלי חזרו מהשואה בלי כלום וגירדו עם ציפורניים", אומר בכאב אביו דוד (גוגו) גולדשטיין, אביו של נדב ז"ל. "אני דור שני לשואה, והשואה נפלה עליי". כשחמאס הודיעו לפני יומיים במפתיע שלא ישחרר את החטופים בפעימה השנייה, ורדה גולדשטיין לא ידעה איך להתמודד עם המתח. "כמעט התעלפתי", היא נזכרת. כל הזמן חשבתי לעצמי רק שלא יפקששו את זה. רק שלא יצוץ איזה משהו אצל המטורף הזה (יחיא סינוואר)".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו