זיכרונות מן התופת: שתי החברות משחזרות את האסון במסיבה ברעים

הפער בין המראות לבין הקולות באזור המסיבה ברעים משגע את השכל. שדות ירוקים, פרדסים עמוסי פרי, מזג אוויר מושלם. ובמקביל, פיצוצים מעל הראש שמרעידים את האדמה. ושוב: שתי בנות רצות בין שבילי הפרדס המופז, שמש בשיער המתנופף. אבל המילים שלהן מספרות על האימה שהרגישו בפעם הקודמת, כשהן רצו כך בלי לדעת איך ומתי הסיוט ייגמר. אם היה עורך לסרט, הוא היה אומר: עצרו מייד! אין קשר בין הוויז'ואל לסאונד, זה פשוט לא עובד.

היום עדי קייפי חוזרת למתחם המסיבה כדי לנסות להיזכר, להשלים את הפאזל. מאז אותה שבת היא מתקשה לתפקד. יחד איתה הגיעה חברה שחוותה איתה את התופת, לילך אדלר, בת 26 מקיבוץ צובה. 

"בשש וחצי בבוקר פתאום אנחנו רואות את הטילים ומתחילה היסטריה", אומרת עדי. "מאז אני זוכרת רק מקטעים. הסתובבתי ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי. אנשים עדיין היו ברחבה, בדיוק כיבו את המוזיקה וצעקו 'צבע אדום'. זאת לא הייתה מתקפה רגילה, כל השמיים היו טילים. אבל את לא מדמיינת מה הולך לבוא".

עדי שולפת את הנייד ומראה סרטון שבו היא נפרדת מחבריה למסיבה, באווירה קלילה ומחויכת. היא מצביעה ומספרת שזמן מה לאחר מכן אחד מהם נחטף, נלחם על חייו ונרצח בדרך לעזה, ושלושה נוספים נרצחו במקום.

לחבר שברי סיפור לתמונה שלמה

עדי לא ידעה מה לעשות. היא נזכרת שהתלבטה איפה בטוח יותר - רחוק מהעצים או מתחתם. כביש 232 הסמוך פקוק ממכוניות שבקרוב יועלו באש. היא מנסה לצאת מהמתחם ומגלה שהוא מוקף מחבלים.

"את עדיין לא באמת קולטת שיש בעיה כי את אומרת, טוב, בעוד שנייה צה"ל יבוא", מספרת לילך. "בהתחלה זה רק המון בומים של טילים. ואז מצטרפים הקלצ'ניקובים. ואת אומרת 'טוב, בטח אימונים של צה"ל'. ואז אומרים שיש חוליה, ואת אומרת 'אוקיי, חוליה, בטח חמישה-שישה מחבלים, יתפסו אותם'. אבל צה"ל לא היה. זאת הייתה הבעיה".

בינתיים מגיעות השמועות הביתה, לראש צורים. "התקשרתי אליה, שמעתי אותה מתנשפת", נזכרת ורד, אמא של עדי, שהסיעה אותה היום לאתר. "ברקע קולות של יריות, היא לוחשת שהיא לא יכולה לדבר כרגע ומנתקת. כשהיא הפסיקה לענות הגדרנו אותה נעדרת. הבן שלי פרסם תמונות שלה וניסה להתחקות אחר עקבותיה".

גם ורד מנסה לחבר את שברי הסיפור לתמונה שלמה של מה שקרה לבתה היפה בשעות ההן, בעוד היא קוראת תהילים ומדמיינת את עדי רצה ממקום מחסה אחד למשנהו. "לא היה לי מושג שהיא בעומק השטח ושיש כל-כך הרבה מחבלים. ראיתי איזה סרטון והייתי בטוחה שזה פייק. היה לי ברור שהיא תהיה בסדר".

מאז קשה לעדי לנחות. אמה מדווחת על ילדה שהייתה קלילה וחסרת דאגות, ועכשיו חיה בחרדות, בקושי נרדמת בלילות ומתקשה לחזור לתפקד. 

היא חצתה את הכביש בריצה והתחבאה עם לילך וחברים נוספים מאחורי מכל פח ושיחים, שני מטרים מהכביש שבו נסעו מחבלים וירו לכל עבר. השטח שבו שכבו שרוף עכשיו. הן נזכרות איפה כל אחד שכב, באיזו זווית, מאחורי איזה מסתור. "כנראה ירו לכאן RPG", משערת עדי.

בינתיים שוטר שעבר בשביל סמוך צעק להם לצאת מהמסתור כי רואים אותם. בסרטון מאותן דקות אימה רואים את הקבוצה מתרוממת מהמחבוא ובורחת. 

"היינו בטוחות שאנחנו הולכות למות", אומרת עדי, "בכל רגע הרגשתי את הכדור הולך להינעץ בי". לילך אומרת שהיא דווקא ידעה שתשרוד: "דיברתי עם אלוהים. זאת לא הייתה תפילה, זאת הייתה ידיעה. אמרתי לו 'אני יודעת שאתה פה ושאתה תציל אותי'".

רעבות, צמאות ומבועתות

הבנות קמות ממקום המסתור הראשון והולכות לכיוון הפרדס. עדי מסבירה למה חזרה הנה היום: "צריך לשחזר את האירוע, כי זה לא נבנה לנו במוח. חיכיתי מאוד להגיע לכאן. אני צריכה לעבד את הסיטואציה, אחרת זה כמו חלום, כמו פרק ב'פאודה'. ואז עושים קאט וצריך לחזור לחיים".

אנחנו צועדות בפרדסים. פרדס של פומליות, אחריו אשכוליות דם, אחריו תפוז וקלמנטינה. הבנות משתגעות כשהן רואות את הפרי הכבד. "אם הוא היה אז, היה לנו הרבה יותר קל, היה מה לשתות ומה לאכול. עכשיו צריך להטמין ג'ריקנים בכל מיני מקומות, למקרה ש...", הן אומרות חצי בצחוק.

"תמיד יש לי אוכל ומים לחירום בתיק, למקרה שמישהו יחטוף אותי", מגלה עדי. "מה נראה לך הכין אותי לסיטואציה הזאת כל החיים שלי? שתמיד דמיינתי שמישהו יבוא אלי עם סכין מאחורה. יכול להיות שזימנתי את זה לעצמי".

עדי ולילך הסתתרו בפרדס. בכל פעם שהצעקות בערבית והיריות התקרבו, הן שעטו עוד קצת פנימה והלאה, בתקווה שזה יעזור. היה להן חם, הן קילפו שכבות בגדים והשאירו אותם מתחת לעצים. עכשיו הן מקוות למצוא שריד מהמנוסה ההיא, שיקרקע אותן למציאות.

הן רצו שעות בין העצים, לעיתים עם שורדים נוספים, לעיתים התפצלו מהם. הן היו רעבות וצמאות ומבועתות. החלק המפחיד ביותר היה בין פרדס לפרדס, שם השביל פתוח, בלי עצים שיסתירו אותן מהמחבלים.

"ראינו שהוא איבד את זה"

"פה היה ממש רע", אומרת לילך כשאנחנו מגיעות לקצה הפרדסים. העצים כאן גבוהים יותר. "על הגזע הזה טיפסנו, ואז שמענו מישהו קורא 'אמבולנס'. היה כאן רכב שבו שכבו הרוג ופצוע. זה ממש קרוב לקצה, לשדה הפתוח. איזה מפחיד זה היה. לא היה לנו איך לעזור להם ולא היה לאן לברוח. חשבנו לחזור יותר פנימה, אבל משם הגיעו היריות.

"קלטנו שאנחנו לכודות, אבל גם הבנו שאם עוד מעט יגיע אמבולנס - יש חילוץ גם עבורנו. ואז התקרבנו אליהם, אבל לא היה אמבולנס. שלוש שעות היינו פה. כל הזמן התקשרנו למד"א, שוב ושוב אמרו לנו 'עוד עשר דקות חילוץ'. והיריות מתקרבות, והצעקות בערבית מתקרבות, ומנסים להזיז את הפצוע אבל הוא צורח מכאב ואנחנו בטוחות שתיכף יגלו אותנו".

עדי משחזרת: "היה מאבטח שפגשנו אותו במהלך הריצות, וראינו שהוא איבד את זה. הוא לא ידע איך לתפקד. הוא רץ כמה פעמים לשדה הפתוח, הבין שהוא חשוף וחזר אלינו. השתגענו מזה, כי זה כיוון את המחבלים ישר אלינו. בסוף הוא סימן לשני טנדרים לבנים להתקרב. היינו בטוחים שאלו טנדרים של מחבלים. במקרה הם היו משטרה, אבל עד שהם הגיעו - לא היה לנו מושג".

"הם לא רצו לחלץ אותנו", נזכרת לילך ומתעצבנת. "הם לא הבינו את הסיטואציה, צעקו עלינו 'מה אתם עושים פה, זה שטח ירי. תרדו מהאוטו, אזרחים מטומטמים, זה רכב משטרתי!'. אמרנו להם שכבר שבע שעות יורים עלינו, ושיוציאו אותנו משם. לקח כמה דקות עד ששכנענו אותם לקחת אותנו".

מתי קלטתן שנגמר, שהכל בסדר?

לילך: "לא באמת היה בסדר מאז. הטנדרים לקחו אותנו לתחנת דלק, אבל זה חמש דקות מכאן ולכן עדיין מסוכן. משם נסענו לתחנת המשטרה באופקים ורשמו אותנו, אבל גם לשם חדרו מחבלים וגם שם ירו עלינו. וכשאת מגיעה הביתה, את מגלה שכל החברים שלך מתים. אז לא בסדר מאז. אין בסדר".