כבר אין מקום בפינת היזכור של התיכון ברעננה

תיכון מטרווסט ברעננה ספג מכה קשה במלחמה. שישה בוגרים של בית הספר נרצחו או נפלו בקרב, ובוגרת נוספת חטופה בעזה.

רועי מרום, בוגר מחזור כ"ז, לוחם בסיירת חרוב, נפל בקרב ברצועת עזה בגיל 21. שיראל מור, בוגרת מחזור כ"ט, נפלה בהיותה תצפיתנית בחמ"ל נחל עוז בגיל 20. שגיא גולן, בוגר מחזור י"ז, לוחם מילואים ביחידת הלוט"ר, נפל בקרב בקיבוץ בארי בגיל 31. אלון ורבר, בוגר מחזור כ"ב, נרצח בפסטיבל נובה בגיל 26. אנטוניו מסיאס, בוגר מחזור כ', נרצח בפסטיבל נובה בגיל 28. גיא אילוז, בוגר מחזור כ"ב, נחטף מפסטיבל נובה ונרצח בשבי חמאס בגיל 26. נעמה לוי, בוגרת מחזור כ"ט, בת 20, נחטפה לעזה במסגרת שירותה כתצפיתנית.

תמונות של ששת הבוגרים מוצבות בפינת הנצחה במסדרון. בצד השני של המסדרון, ליד חדר המורים, מוצבת פינת החטופים עם תמונתה של נעמה. בבית הספר יש לא מעט תלמידות שלהן בני זוג בעזה, תלמידים שיש להם אחים בעזה, מורים שיש להם משפחה מגויסת, מורים שלימדו את התלמידים שנרצחו או נפלו.

מנהל חדש

המנהל, רן גולנד הורביץ, שרק השנה נכנס לתפקידו, נאלץ להתמודד עם המציאות הקשה הזו. "מצאתי את עצמי הולך לכמות הלוויות של בוגרים שכמותה לא היתה לי בעשר שנים. למרות שלא הכרתי אותם באופן אישי מצאתי את עצמי בוכה בהלוויות ונקרע, כי זה בלתי נתפס. זו היתה מכה קשה, זו מסה. שישה בוגרים לבית ספר זו מכה קשה.

"רועי מרום נהרג לפני שלושה שבועות. זה היה יום לפני שעשינו יום למידה למורים על חוסן. ואז אתה מוצא בבוקר את המורים בוכים אחד לשני ואחר כך הם צריכים להיכנס לכיתות וללמד. זה לא פשוט. ההתמודדות הזו היא ברמה היומיומית.

התלמיד עמית לוי: "זו תחושה שאי אפשר להסביר. זה מאוד חיבר בינינו ואפשר להרגיש את העצב והאבל בכל בית הספר, גם אם לא הכרנו אותם אישית. המון תלמידים של בית הספר הגיעו להלוויות"

"כשהקמנו את פינת ההנצחה התחלנו מארבעה תלמידים. זה היה על קוליסה קטנה, ואז הצטרף עוד חלל והבנו שצריך לקנות קוליסה גדולה יותר. ואז פשוט שמנו את זה על הקיר. אמרנו שאנחנו מקווים שזה יהיה האחרון, אבל אנחנו לא יכולים לדעת. האירוע של להעביר מהכן שעשינו לחטופים לצד של הנופלים הוא גם אירוע מאוד לא פשוט - כמו גיא אילוז שתמונתו היתה תלויה בפינת החטופים ונאלצנו להעביר אותה לפינת ההנצחה. אני מאוד מקווה שלא נצטרך להגדיל את הפינה הזו. יש לנו פינת יזכור לחללי מערכות ישראל, ואנחנו נצטרך להחליף אותה כי כבר אין שם מקום".

מורים שהם בוגרים 

ליטל קידר וטל שיבר הם בוגרי בית הספר שהפכו למורים בו. רועי מרום ושיראל מור היו תלמידים שלהם. "אחד הדברים שמאפיינים את התיכון הזה הוא הקשר שלנו עם התלמידים", אומרת קידר. "כשאנחנו עוברים פה במסדרון ורואים את פינת ההנצחה, אני יכולה לראות את הרגעים האלה שחסרים בתוך הלב של הילדים שעוברים במסדרונות. איבדנו ילדים עם הרבה אור, מיוחדים מאוד, עם הרבה נתינה. אפשר לעצור ליד התמונות שלהם ולראות את האור יוצא מהילדים האלה החוצה. אנחנו בוגרי בית הספר, וכשאנחנו מסתובבים פה אנחנו חווים את זה מאותו מקום. פעם אחת אתה רואה את המסדרון בתור תלמיד, פעם אחת בתור מורה ובפעם השלישית בתור מורה שכול, מורה שאיבד. אנחנו מורים, אבל זה עדיין אֵבֶל לכל דבר ועניין".

שיבר: "בכניסה לבית הספר יש עץ לזכר הנופלים, וכל פעם שאני נכנס אני אומר לעצמי 'רק שהעץ הזה לא יגדל', ופתאום קרה לנו המקרה הנורא הזה. תלמיד שאתה מכיר ומלווה, מלווה אותם בשלבים מאוד קריטיים בהתבגרות שלהם. אתה מכיר את ההורים ואת האחים. ילדים שאתה מעניק להם. זו עבודה של אהבה, ואתה מעניק להם אהבה ועוזר לחנך ולגדל והם ממשיכים הלאה. מדי פעם הם חוזרים ואומרים 'שלום ומה העניינים', ולפעמים מתייעצים. וכשקורה דבר כזה, אני לא יודע איך לתאר את זה. זה לא שכול של הורים, זה לא אובדן של חברים - זה מישהו שהיית מבוגר משמעותי בחיים שלו בלי להיות הורה שלו או קרוב משפחה שלו, וזה קשה. זה חוזר אליך בלילה. הם באים, הם איתי כל הזמן. ועכשיו זה להמשיך לראות את המשפחות, להמשיך לדבר איתן. כמחנך יש לי תפקיד עכשיו כמישהו שהוא חלק מהחיים של המשפחה הזו. יש לנו משהו משותף, אנחנו כולנו מבוגרים שאהבנו את הילד או הילדה. זה מישהו שהייתי חלק מחייו והוא היה חלק מחיי. מישהו שאהבתי אהבה מאוד מיוחדת, שאין לה אח ורע למי שלא מורה".

המורה טל שיבר: "זה לא שכול של הורים, זה לא אובדן של חברים. זה מישהו שהיית מבוגר משמעותי בחיים שלו בלי להיות הורה שלו או קרוב משפחה שלו. וזה קשה. זה חוזר אליך בלילה"

קידר משחזרת את הרגע שבו קיבלה את ההודעה על נפילתו של רועי: "קיבלתי את ההודעה בלילה. אתה לבד בתוך העניין הזה. אתה חלק אבל אתה לא, אתה לא המשפחה. ב־10 בלילה אין לך לאן ללכת וממי לקבל את התמיכה והחיבוק". שיבר: "בית ספר הופך להיות משפחה. כששיראל נפלה קיבלתי המון הודעות ממורים. מורים פה באים ומנחמים ומחבקים, מתקשרים ובוכים, מעלים זיכרונות. זו משפחה. אז אנחנו המשפחה אחד של השני פה, התומכים אחד של השני פה. כשאתה בא לנחם את המשפחה והם מסתכלים לך בעיניים - אתה רואה שהם יודעים שהערכת, שאהבת, שאתה יודע עד כמה עצומה האבידה".

גיוס לצה"ל

תיכון מטרווסט הוא אחד מבתי הספר עם שיעורי הגיוס הגבוהים ביותר במדינה, כמו גם הגיוס לקרבי. תלמידי כיתה י"ב יסירו בעוד כמה חודשים את התלבושת האחידה ויעלו על מדים. "רוב המורים פה לימדו את התלמידים האלו", אומר עמית לוי, תלמיד שמינית. "זו תחושה שאי אפשר להסביר. זה מאוד חיבר בינינו ואפשר להרגיש את העצב ואת האבל בכל בית הספר, גם אם לא הכרנו אותם אישית. אני יודע שהמון תלמידים של בית הספר הגיעו להלוויות. אפשר להרגיש את האחדות בינינו. פתאום אתה מבין מה זו משפחה". אחיו התאום, רן, מוסיף: "כל התקופה האחרונה נוראית ועצובה, במיוחד כשאנחנו רואים את התמונות של הנרצחים והחטופים מבית הספר". מיקה ממן, תלמידת י"ב: "האווירה נוראית. גם אם לא הכרתי את הנופלים או החטופים באופן אישי, זה מרגיש נורא קרוב. כל בוקר שאני נכנסת ורואה את התמונות של הנופלים והחטופה זה נורא. לא נראה לי הגיוני שאנשים שלפני שנה או שנתיים היו בדיוק במצב שלי נחטפו או נרצחו".

"אחד הדברים שאנחנו עובדים עליו עם התלמידים הוא איך אני מתמודד עם זה כשבעוד שנה או שנתיים אני בצבא", אומר המנהל גולנד הורביץ. "עכשיו הכנה לצו ראשון לשכבת י"א היא משהו אחר - זה מחזק להם את הרצון לשרת בצבא. יש מן הסתם משהו שמרתיע, אבל יש הבנה שהדבר הזה הוא מאבק שאני רוצה לקחת בו חלק. זה משהו שמאוד חיזק אצלם, למרות שרובם הגדול לא מכיר את הבוגרים שנפלו. גם אני הייתי בהלוויה של שגיא גולן. לא הכרתי אותו, אבל ממש בכיתי והתאבלתי עליו. זה מראה עד כמה העוצמה של בית הספר הזו חזקה".

המורה קידר: "אחוז המתגייסים אצלנו הוא מאוד גבוה. זה קיים בתוך השיח החינוכי. אנחנו מדברים על המשמעויות ומה אני תורם ובמה אני נתרם. אנחנו מלווים אותם במיונים ועוזרים להם. אנחנו מודעים לזה שתלמידים שלנו מתגייסים למקומות שעלולים להיות מסוכנים".

שיבר: "כמחנך יש למשפחה השכולה ולי משהו משותף - כולנו מבוגרים שאהבנו את הילד או הילדה"

התלמיד עמית לוי: "כל הזמן שומעים סיפורי גבורה על אנשים מפסטיבל נובה ועל חיילים שהצילו אנשים בקיבוצים, זה רק מעלה גאווה ומוטיבציה לשרת בכמה שיותר קרבי וכמה שיותר לעזור. אין לנו מדינה אחרת ואין לנו זכות לוותר. אין לי בעיה להגיד שאני מוכן גם להקריב את החיים שלי עבור המדינה הזאת, ממקום מאוד ציוני ואמיתי. גם אם זה יעלה לי בחיים, אני חושב שזה התפקיד שלנו - להגן על המדינה".

אחיו, רן: "בבית הספר הרצון והמוטיבציה להתגייס לצה"ל גבוהים מאוד, והם רק עולים. לפני המלחמה היה לי רצון מאוד חזק להתגייס, ועכשיו אני מאוד רוצה להתגייס לשירות קרבי ומשמעותי. זה מראה את האהבה שלנו למדינה ולארץ, לשמור על האזרחים ולהילחם על משהו שהוא שלנו. זו זכות וחובה שלנו להתגייס. כל מה שקרה העצים זאת, כי זה מראה את החשיבות של הצבא שלנו. אם אין צבא אז אין מי שיגן עלינו. הרבה שנים מנסים להשמיד את העם שלנו, ואנחנו כל פעם מחדש מראים שזה בלתי אפשרי. ואם אנחנו, התלמידים שהולכים להתגייס עוד שנה, לא נלך - אז אין מי".