שעות לפני ההודעה על הירצחו: הטור קורע הלב של אחיו של יונתן סמרנו

אחרי 58 ימים נקבע מותו של יונתן מרדכי סמרנו, שהוגדר כחטוף בעזה. אמש (ראשון) פרסם אב המשפחה קובי בחשבון הפייסבוק את מודעת האבל. שעות לפני ההודעה על הירצחו, כתב אחיו, יאיר סמרנו (18), טור קורע לב:

אני מתגעגע לאח שלי, ליונתן. לצחוקים שלו, לשמחה שלו. חודשיים שלמים מרגישים כמו יום אחד ארוך שלא נגמר. חודשיים שלמים שאני מחכה לראות אותו, את החיוך שלו, חיוך שאני מקווה שיישאר על הפנים היפות שלו גם כשיחזור משבי חמאס, גם אחרי כל מה שעבר - וכמוני כל המשפחות רוצות לקבל את יקיריהן.

כמעט חודשיים שאין לנו באמת חיים. אין חשק לכלום, אין טעם לאוכל, אין יום ואין לילה. כל סרטון, כל טלפון וכל ידיעה מקפיצה. יונתן הוא אחי היחיד, חודשיים שבהם אני, אמא ואבא בקושי מצליחים לנשום.

137 חטופים נמצאים כמעט חודשיים בשבי החמאס, אנשים יפים שבסך הכל יצאו לרקוד, חיילים צעירים שהתגייסו לתרום למדינה, אזרחים שנחטפו מביתם בפיג'מה, מהמקום שבו הרגישו הכי בטוח בעולם. נשים, ילדים, צעירים ומבוגרים - כולם נחטפו וכולם צריכים לחזור.

אני שמח על אלו שחזרו, אבל אח שלי לא שווה פחות מאף ילד או אישה שהשתחררו עד היום, צריך לשחרר את כולם עכשיו. כולל הדר גולדין, אורון שאול, אברה מנגיסטו והישאם א-סייד שגם חייבים לחזור למשפחותיהם. אנחנו לא רוצים ולא צריכים לחכות שנים רבות כדי שאהובינו יחזרו אלינו.

אומרים ש"אין לנו ארץ אחרת". נולדתי פה, גדלתי פה, אני אוהב את המדינה, אבל אם לא יחזירו את אח שלי ואת יתר החטופים – איך תמשיכו לומר את זה? אם יש אפשרות של עסקה נוספת, חייבים להגיע אלי כמה שיותר מהר - כי לי כבר נגמרה הסבלנות ולאח שלי הולך ונגמר הזמן.

כבר חודשיים שכולם שואלים אותי – איך אפשר לעזור? התשובה היא: אל תהיו אדישים. כל יום תדרשו את שחרור החטופים, בעצרות, ברשתות החברתיות, בתקשורת. שכל המדינה תעמוד על הרגליים למען המטרה הזאת. זו לא הפגנה נגד הממשלה, זו הפגנה בעד החיים של 137 אזרחי מדינת ישראל.

לאחר שחרור הנשים והילדים יש תחושה קלה של "הורדת הילוך" ואותי זה מפחיד ומדאיג. כשמדברים על אלה שנותרו בשבי, עוסקים לא מעט באבות שבני משפחתם שוחררו, אבל בשבי יש גם בחורים צעירים, ילדים בעצמם. עכשיו הגיע הזמן לדבר על כולם, כל החטופים ואני לא אנוח עד החזרה של אחי ויתר החטופים.

הביא לאור: נועם (דבול) דביר