נשיקות, מורל גבוה ואלתרמן: לוחמים בעזה כותבים הביתה

מאז פריצתה, מלחמת חרבות ברזל מייצרת עוד ועוד גשרים נוסטלגיים מפתיעים, שמחזירים אותנו לאווירת מלחמות קודמות בהיסטוריה הארוכה של מדיד נת ישראל. אחרי שהקרבות בעזה אילצו את הלוחמים לוותר על הקשר הישיר שלהם לציוויליזציה, ובראש ובראשונה להיפרד זמנית מהטלפון הנייד, כל שיח עם המשפחות הדואגות בבית הפך למותרות שבינתיים אפשר רק לחלום עליהם. מתוך הבנת המצוקה, החליט חפ"ק מפקדת אוגדה (מאו"ג) 36 לצאת ביוזמה מרגשת עבור לוחמיו: הללו קיבלו הזדמנות לכתוב ליקיריהם מכתבים של ממש, בעט על נייר, כדי לשדר סימני חיים מתוככי עזה. משפחות הלוחמים זכו מצידן, לכמה רגעים של נחת בניחוח של פעם.

לשתות כוס קפה בבית מפואר

על פי תוכן המכתבים, מורל הלוחמים בחזית נראה גבוה,ולפעמים נמצאים רגעים טובים להיאחז בהם. "אני נהנה פה, אפילו שותה ככה על הים קפה בבית מפואר עם ספות", כותב אחד הלוחמים בעזה. "היית אוהבת את הנוף פה בדיוק כמו הים של הרצליה", כותב לוחם נוסף לאהובתו שבבית. המכתבים מלווים אמנם במילות חיבה ואהבה, אך קשה להתעלם מהכאב הסמוי הנחבא בין המילים. "אולי טעיתי", ממשיך הלוחם ומספר לאהובתו המתגעגעת, "יש מצב שזה ייקח לנו פה קצת יותר משבועיים. מקווה שאת חזקה כמו שאני מכיר אותך".

מהו בדיוק צבעה של השקיעה

באחד המכתבים כלולה התייחסות ספרותית סוריאליסטית בהתחשב בנסיבות. אחד הלוחמים, רון, בחר לצטט את שני הבתים הראשונים מתוך השיר "ערב עירוני" (הפותח במילים "שקיעה ורודה בין הגגות, אספלט ברחוב מלמטה"), שכתב המשורר נתן אלתרמן והלחין יוני רכטר.

רון לא מצטט את מלוא הבתים וכותב בחצי התנצלות: "טוב, יאללה, נגמר לי הכוח לכתוב את כל המילים של זה, אוהב אתכם". הבחירה של הלוחם בשיר שהתפרסם לראשונה בד,1934 מעניינת במיוחד על רקע הפרשנות הספרותית שניתנה לאורך השנים ליצירה הנבואית. דווקא אחת השורות שרון העדיף להחסיר - "אביב חשמל עצוב בהיר, משיכרונו אסור לברוח" – מרמזת על אור עירוני מלאכותי שזורח ומלבלב לרגע קצר, אך מסתיר מאחוריו רוע, זדון, רשע ואלימות אורד בת. ייתכן שדווקא בהשמטת מילים אלה ביקש רון להעביר את התחושות שמלוות את כל לוחמי צה"ל, שפועלים כעת לטיהור העיר שממנה הגיח הזדון המפלצתי במלוא עוצמתו בבוקר הד7 באוקטובר.

חוקרת הספרות זיוה שמיר מסבירה בספרה "בעיר וביער" ששירו של אלתרמן נכתב בהשראת הספר החשוב "שקיעת המערב", שכתב ההיסטוריון והפילוסוף הגרמני אוסוואלד שפנגלר בתום מלחמת העולם הראשונה. הספר כלל בתוכו נבואה מצמררת על "דעיכתה הצפויה של תרבות המערב, אחרי שתעבור עליה תקופה של חומרנות חסרת רסן ושל חולשה אידיאולוגית".

ב"ערב עירוני" ראתה שמיר גם ניסיון להשתמש בתיאור תופעת טבע יומיומית להמחשת תופעה חברתית ותרבותית רחבה יותר. שקיעת השמש בשיר, למשל, באה בצבעים מנוגדים של אדום-כחול או ורוד-תכלת, שלדברי שמיר, "מכילים
קונוטציות סותרות של נועם ועדנה, מחד גיסא, ושל מוות וחידלון, מאידך גיסא". מן הסתם, זה היה גם המסר שביקש הלוחם רון להעביר בבחירתו בשיר במכתבו.

רגע מיוחל של שגרה נינוחה

רון מסיים את דבריו במילים "אני מקווה שכולם שומרים על עצמכם, תכף נעשה טיול ברצועת החוף הכבושה". גם כאן, במעין פיוט פרטי משלו, ממזג החייל מסרים של כאב גדול יחד עם תקווה להגיע לרגע מיוחל של שגרה נינוחה - דווקא בעיר הקשה. כל אלה עטופים בצער ובאבל על הנופלים שכבר לא יזכו לטייל.