"עכשיו צריך לדאוג שהנפש שלהם תחזור מעזה": השכול הכה שוב בבית משפחת גולדשטיין-אלמוג

בין החטופים ששוחררו היום (ראשון), גם בני משפחת גולדשטיין-אלמוג, האם חן ושלושת ילדיה, גל, אגם וטל. ים, אחותם הגדולה ואביהם נרצחו במתקפת הפתע של חמאס בשמחת תורה. בצילומים טרם העברת החטופים לידינו, נראית אביגיל (עידן), בת ה-4 על ברכיה של אגם.

דיברנו עם רותם אברוצקי, המוכר מאוד בקרב תעשיית התקשורת הישראלית, בן משפחת אלמוג גולדשטיין, ואחיו של דורון אלמוג, יו"ר הסוכנות היהודית, עם היוודע דבר שחרורם.

"אני עוד מאוד דואג. ממה שאני שומע מאלה שהשתחררו עד עכשיו, עולה תמונה קשה מאוד של מה שהם עברו בשבי. זה מדאיג אותי מאוד וזה קשה לי", הוא מספר.

"עכשיו מה שצריך זה לאט לאט לדאוג לזה שגם הנפש שלהם תחזור מעזה. וזה לא פשוט, אנחנו כבר יודעים. תמיד יש לי נטייה לחשוב על הכי גרוע שאפשר. צריך להבין מה הם יודעים ומה קרה ולהשלים לנו ולכולנו את הפאזל. יש דברים שלעולם לא נדע. ואחרי שנדע את כל מה שניתן, צריך לעזור להם להתמודד עם פצעי הנפש.

"ראשית, הם לא חוזרים הביתה כי אין בית, אבל הם חוזרים לוורדה וגוגו, ההורים של נדב ולשלומית וגיורא, ההורים של חן שארבעתם, הסבא והסבתא של הילדים, ברור לי שלא יתנו להם להיות לבד שניה. שני הצדדים צריכים את הריפוי. הם אנשים הכי מדהימים שיש. החיבוק של המשפחה ירפא את הילדים, והם גם ירפאו את עצמם דרך הילדים. אני בטוח שהם יצליחו וברור לי שלאט לאט יצליחו לרפא גם את הנפש. מדובר בשנים של טיפולים. זה תהליך ארוך. אני בחרדה. אני לא יודע באיזה שלב הפרידו אותם אז אני לא יודע אם הם יודעים שאבא שלהם נרצח".

כשגילינו שהם חטופים - החרדה גדלה יותר

מיד לאחר הפרעות הגיעו רותם ודורון אלמוג, אחיו, לבית המשפחה. מה שהם ראו שם הבהיר להם שכל המשפחה נרצחה וזה גם מה שדורון אמר בראיונותיו לתקשורת בימים הראשונים. הוא פרסם הודעה לחבריו בה כתב "חברים יקרים, צר לי לבשר לכם ש-‏6 מבני משפחתי נרצחו בכפר עזה".

בהודעתו סיפר על אביה של חן, שאז חשב שנטבחה עם שאר בני משפחתה, גיורא, ששהה בשעות ההן עם רעייתו, הוריו של נדב וותיקי קיבוץ נוספים בטיול מאורגן בחו"ל. "כולם גרו בקיבוץ כפר עזה. כולם כעת חסרי בית. כאב שאין לו גבול".

"בהתחלה היינו משוכנעים שאף אחד לא יצא מזה חי כי בבית נורו מאות כדורים. אבל לאט לאט, כל מיני סימנים מודיעיניים הצביעו על זה שחן ושלושת הילדים חטופים. לא היה לנו מושג באיזה מצב ואיך, ואז החרדה גברה עוד יותר. הסתובבו כל מיני סיפורים שהמחבלים הפרידו חטופים אחד מהשני והעבירו אותם ממקום למקום".

איך תפקדת בחמישים הימים הנוראיים האלה?
"כמו שמתפקדים במשפחה שלנו. מחבקים חזק חזק ועושים כל מה שאנחנו יודעים. למשל, עומרי רץ למרחקים ארוכים אז כל שבוע הוא ארגן ריצה לשחרור החטופים אליה הצטרפו המון אנשים שמחבקים ותומכים. בכלל, כל אחד פעל בחלקת האלוהים הקטנה שלו איך שהוא יודע, איך שהוא מבין. וזה סוד הכוח של המשפחה שלנו. זה כמו קירות תמך, לא נופלים כשיש קיר תמך. אז עכשיו זה עובר שלב, זה עובר שינוי וצריך יהיה להתמודד מכאן והלאה, זאת כבר לא אפיזודה של מלחמה זה לכל החיים.

"איך חוזרים לאדמה שאסור לעזוב אותה, וזאת גם הצוואה של נדב שאמר בראיון לגדי גולן, כתב 'ישראל היום', בראיון שנערך בסוף יולי 2014, 'כפר עזה זה בית, זה העוגן, ומסביב לכל זה מתנהלים החיים. מצד שני, להישאר פה זה לנהל את החיים בתוך מלחמה'".

עמרי סיפר ל"ישראל היום" בימים הראשונים על אחותו חן ששוחררה היום ועל בעלה נדב שנרצח. "הם הכירו כבר בבית הספר, התחתנו ובנו בית שהם אף פעם לא עזבו לא משנה מה היה המצב הביטחוני וגם כשרוב הקיבוץ עזב. הם גידלו ארבעה ילדים מלח הארץ, בנות מדהימות, יפות, חרוצות, צנועות, חכמות. ים ששירתה בצבא ואגם תלמידת י"ב, ושני בנים קטנים, גל וטל, שכל אחד מהם הוא עולם שלם, שאנחנו לא יודעים איפה הם. השכנים שלהם נחטפו אז יכול להיות שאחת השכנות לקחה אותם איתה".

למודי שכול

כשרותם מדבר על הכוח של המשפחה, יש לו על מה להסתמך. משפחת אלמוג למודת שכול. לפני בדיוק עשרים שנה נרצחו חמישה בני משפחה משלושה דורות במסעדת מקסים החיפאית. "אנחנו למודי סבל מפה ועד הירח. מאוד קל להישבר, אבל אנחנו לא נשברים. למדנו את זה מסבתא רבתא שלנו, שעלתה לארץ ב 1912 ונאחזה בה ובתקווה גם אחרי תלאות אין ספור. היא פתחה מאפיה שפעלה 52 שנה, 1920-72. זאת המורשת ועם זה גדלנו. כשהעניינים קצת יירגעו, אני אופה להם את לחם הדבלים של סבתא שימתיק וישלח להם דרישת שלום ממנה", הוא אומר בדמעות.

רותם מספר על אורן אלמוג, הילד שהתעוור בפיגוע במקסים. לאורן היה אשפוז ממושך, כשבכל רגע נתון בן משפחה אחר נמצא איתו. הוא הראשון שהגיע לגיורא עם היוודע דבר המתקפה. בחור עיוור מחיפה, שמחזיר טובה על הימים הארוכים ההם.

"זה לא נגמר אלא רק התחיל. אנחנו מכירים את המוות, יש לנו ניסיון מר וקשה איתו, נדב כנראה נרצח כי ארבעה חודשים קודם לכן הוא נפצע קשה בתאונת אופניים ולא יכל להתנייד. הוא היה אדם חזק מאוד, והם הצליחו לרצוח אותו רק כי היה נכה.

"המוות הזה כמו הקודמים לו ילווה אותנו עד קץ הימים והוא תמיד קשה ותמיד כואב אבל תמיד תהיה תקווה. זה השיעור הכי גדול שסבתא לימדה אותנו. זה גם מה שנדב אמר, שהתקווה מתה אחרונה. והנה, התקווה ניצחה ועכשיו יש הרבה עבודה: לשקם ולבנות ולהוסיף. זה מה שיש ואת זה נעשה. אנחנו לא מכירים דרך אחרת. רק ככה נרפאים, באהבה וביצירה".