חיים ביטון, ארז: “הצבא לא לקח אחריות. אין צבא"

חיים ביטון מקיבוץ ארז עמד לצאת לריצה כשהתחילו האזעקות בשבת הארורה. למזלו, בנותיו היו אצל סבתן בבית שמש, כך שהוא לא היה צריך לחשוש לחייהן. הוא מספר לפרויקט "עדות 710” על ההחלטות שקיבל ואיך הן הובילו אותו להימלט מהתופת.

"היה לי הרבה מאוד מזל, בהקשר הזה של... על התוכניות של יום שישי. ביום שישי האחרון, במסגרת התוכנית הקבועה שלי, שאני נוסע פעם בשבועיים לאמא שלי בבית שמש, אז הייתי מתוכנן לנסוע גם הפעם, ובאמת נסעתי גם הפעם, אבל הפעם קרה דבר שהוא קצת חריג, או שהוא לא שגרתי: הילדה הקטנה שלי ביקשה להישאר לישון אצל הסבתא שלה. ואני לא יודע להסביר איך – פשוט הסכמתי, וגם אמא שלי הסכימה, אפילו שמחה. ומה שחשוב לענייננו זה שהבנות שלי בסופו של דבר לא היו בקיבוץ.

"בדיוק התעוררתי, התחלתי כזה להתארגן, שטפתי פנים, משהו כמו רבע שעה, 20 דקות אחר כך כבר התחילו פיצוצים, ואז שמעתי ירי מסוג שאני מזהה ממזמן, עוד מהשירות הצבאי שלי, שהוא לא הצלילים הרגילים שאנחנו מכירים באזור שלנו, שאמרתי שזה ירי נק"ל, כלומר מנשק קל, נשק חי. אמרתי לעצמי: ‘משהו פה לא נשמע לי הגיוני’. תיארתי לעצמי שאולי קורה בגבול ככה, באזור של נתיב אולי, יש חילופי יריות בין העמדה שהחמאס בנו מול היישוב, עם צה"ל.

"עברה שעה, אולי קצת פחות אפילו, שעה קלה, וכבר התחלתי לשמוע את היריות ממש בפתח חלוני, וכבר הבנתי... מייד הבנתי שקורה כבר אירוע אחר. היה לי ברור שאני לא נכנס לממ"ד, כי אצלי בבית להיכנס לממ"ד זאת תהיה שגיאה במקרה כזה. צריך להגיד שאת התסריט שקרה לנו כאן בשבת האחרונה אני מגלגל בראש כבר שנים. התוכנית שלי הייתה נגיד במידה ויקרה משהו, לברוח, לקפוץ מהחלון שלי אל גג המיגונית, שנמצא בחלון של החדר של הילדות, משם לקפוץ אל הגג של השכן שלי, של תורבי, לרוץ משם, ולרוץ פחות או יותר אל הגג שלכם.

"יש לי איזה חבר שהכרתי לאחרונה, שהוא דמות בכירה, הוא דמות, הוא יש לו תפקיד בכיר במערכת הביטחון, והוא מייד התקשר אליי. אני בעצמי לא הבנתי מה יש שם. הוא מייד התקשר אליי כדי לראות איפה אני, ומה אני עושה, וכולי. הוא אמר לי שקורה דבר מאוד חמור – יש חדירה פנימה, ושאני חייב להצטייד עם מה שאני רק יכול כדי ש… זה. כל מה שהיה לי במטבח, כלי נשק שיש לי בבית, זה סכין מטבח שאפילו לא חותכת בשר, כשאני רוצה להכין משהו לאכול. זה לא ממש היה מוצלח. אין לי שום נשק בשום צורה, וגם לא באמת הבנתי את סדר הגודל.

"אחרי 3 שעות כבר התחלנו להבין מה קורה פה. הפסקתי כבר לענות לטלפונים או לאסמסים, כי הבנתי שאם אני עונה לטלפונים אני מסכן את עצמי בזה שאני משמיע הכל. והתבצרתי עוד כמה שעות, ואת התרגיל הזה, את הנוהל הזה אני מכיר מהצבא, את העניין הזה של להישאר בכוננות. גם סריקה, וזה לבד ניצלתי את הזמן, אבל של להיות בכוננות. וידעתי שאני בורח מהקיבוץ באמצע הלילה, זה היה לי ברור.

"הייתי משוכנע שהצבא עוד רגע משתלט על האירוע, ואני אוכל לצאת בלי איזה מין הרפתקנות יתר, שיהיה לי איזה מין גיבוי כשאני יוצא. הזמן עובר, ואני חייב להגיד שגם הייתי מעודכן פחות או יותר עם... התעדכנתי עם אתרי חדשות. כל פעם דיווחים על דברים שקורה בכפר עזה, דברים שקורים בנתיב העשרה, דברים שקורים סמוך אליי. הבנתי שהמרחב שורץ בטרוריסטים, ולכן לא יכולתי לצאת החוצה.

"בזמן הזה שבו אני ממתין, נגיד בין 20:00 בערב ל-4:00 בבוקר, שזה הזמן שיצאתי, אני ישן בחצי עין, אז אני בעצם מקבל טלפון מהחמ"ל, הגרושה שלי במקרה ישבה בחמ"ל, הילה, והיא אומרת לי: ‘תשמע, יש דיבור על לפנות את העסק הזה עכשיו, אתה מוכן?’, אמרתי לה: ‘אני מוכן כבר 3, 4 שעות’. כמו שאני לקחתי את הדברים שלי, רצתי לאוטו.

"הצבא לא לקח אחריות על היציאה שלי ושל עוד כמה אחרים. אני מוביל שיירה של 3 רכבים או 2, אני לא זוכר, 3 לדעתי, ואנחנו בעצם נוסעים אל הלא נודע. אנחנו נוסעים ואנחנו לא יודעים מה נפגוש, בעצם, בין ארז לאור הנר. הכבישים חשוכים לחלוטין, אין צבא. אז משם הגעתי לבית שמש, בסביבות 4:30-5:00 בבוקר. סוף סוף חברתי לבנות שלי, אחרי יומיים של ניתוק. הן היו מבוהלות".

ראיון: ארז וולך
צילום: ארז וולך
עריכה: תמר גן-צבי