עילי קרואני, ניצול “נובה”: “רשמתי בוואטסאפ: תבוא לחלץ אותי מהר, תקרא למי שאתה יכול"

כמו רוב החוגגים ב"נובה", גם עילי קרואני וחבריו לא הבינו תחילה מה קורה כאשר החלה המתקפה האכזרית על המסיבה. בנס הם הצליחו להינצל פעם אחר פעם, למרות שהיו ‘תקועים’ באזור ללא יכולת לצאת ממנו. הנה קטעים מסיפורו במסגרת פרויקט "עדות 710”:

“06:30 בבוקר היינו ברחבה, ואז עלו לבמה, כאילו, פתאום עצרו את המוזיקה, והתחילו לצעוק לנו מהבמה: ‘חבר'ה, יש צבע אדום! חבר'ה, יש צבע אדום! להתפזר, להתפזר, להתפזר! יש צבע אדום!’

"הלכנו לקנדה שלנו, היינו 32 אנשים, ואני ישר אמרתי לחברים שלי: ‘בואו נלך מהר לאוטו וניסע לאיזה מיגונית קרובה, נתמקם שם עד שזה יירגע ונחזור למרכז. והגענו לרכב, אני והוא, החניון היה מפוצץ ברכבים, וחיכינו ל-2 האחרים שצריכים להצטרף אלינו, 2 החברים האחרים. וכשהם הגיעו לרכב כבר היה מאוחר מדי לצאת החוצה, כי היה פשוט פקק ענק של רכבים ביציאה. אז מה שהחלטנו לעשות זה לחכות מחוץ לרכב, בחניון של המסיבה, בשטח פתוח כזה בין 2 דיונות, עד שייגמרו הטילים.

"פתאום התחלנו לשמוע צרורות של ירי, ואמרנו: ‘טוב, בוא נעקוף את כל הפקק הזה מהצד’. נסענו – כאילו, היה ציר עפר אחד, ועברנו אותו מכזה שטח שהוא לא ציר. אחרי איזה דקה נסיעה אתה מגיע פשוט לכביש, והכביש חסום מ-2 הצדדים שלו, שיש ניידת בכל צד. אז יצאנו מהרכב והלכתי ישר, נכנסנו למיגונית שם ליד הכביש, ופתאום מישהי מגיעה למגונית והיא אומרת לנו שהיא הייתה במיגונית אחרת, ושהיא הייתה במיגונית אז ירו בהם, וזרקו להם רימון לבפנים והיא ראתה שירו בחברים שלה מול הפנים שלה.

"ישר באותו רגע התחלנו ללכת כבר לכיוון מזרח, באמת, איזה כמה שניות אחרי שהתחלנו ללכת, פתאום אנחנו שומעים כבר בכריזה של המשטרה: ‘חברים, תרוצו מזרחה, תרוצו מזרחה כולם, אנחנו לא יכולים להגן עליכם, תגנו על עצמכם תתחבאו’. עכשיו, הצד המזרחי של האזור היה פשוט שטח פתוח ענקי, ומה שהחלטנו לעשות זה… זה היה מאוד חשוף, אז אמרנו: ‘טוב, נלך טיפה בסבך, נרד טיפה בגובה ונלך לכיוון בארי, היישוב הכי קרוב לפה, בטח שם מוגן’.

"ואנחנו הולכים כזה בנחל, בסבך, ואז עברנו בגדר תיל למטע אבוקדו. היה איתנו עוד 3 לוחמים בחופשה. הם ניסו לדבר עם המ"פ שלהם שיבוא לחלץ, ואנחנו שומעים כל הזמן יריות ופיצוצים. אני כבר מתחיל... היה לי ממש קצת סוללה בטלפון. רשמתי למי שהיה לי הכי זמין בוואטסאפ: ‘תבוא לחלץ אותי מהר, תקרא למי שאתה יכול, לכולם, תגיד לכולם’, ורשמתי למשפחה שלי: ‘לא משנה מה קורה, אני אוהב אתכם’.

"אחרי איזה חצי שעה פתאום אנחנו מתחילים לשמוע צעדים – כי הרי כל הרצפה שם הייתה עשויה מעלים יבשים, שאתה רק דורך עליהם הם יוצרים הרבה רעש – וכשהם כבר ממש קרובים, אנחנו שומעים דיבורים בערבית בכל רועם יחסית. והסיטואציה הייתה פשוט שהראשון שעושה איזושהי תנועה, כולם חייבים לרוץ מהר, כי אז יראו אותנו. באמת, אחד החברים שלי התחיל לרוץ. בנקודה הזאת התפצלנו הקבוצה, ורצנו, רצנו, רצנו, עצרנו ונשכבנו שם.

"רק אחרי 9 שעות בערך שאנחנו שם, באיזשהו שלב, אנחנו מתחילים לשמוע מישהו צועק: ‘אללה, אללה!’, ככה, חשבנו שזה ערבית. והוא מתקרב לכיווננו, ואני רואה שיש לו מכנס שחור, ואין לו מכנס של צה"ל. אני נלחץ בטירוף. עד שהוא מתקרב ממש, צועק: ‘אלעד!’ ואז אחד מהלוחמים אומר לו ישר: ‘זה אני, זה אני’, מסתבר שזה היה כוח של מג"ב, והוא אומר לנו, אנחנו נכנסים לרכב, והוא אומר לנו: ‘אל תסתכלו’. כמובן שהסתכלנו, ואתה רואה פשוט את כל ההרס והחורבן ברמה שלא ציפיתי לה בחיים שלי שאני אראה בישראל איכשהו, פשוט מלא רכבים בכל הצדדים, ב-2 הצדדים של הכביש, או שרופים כי הם אכלו איזשהו טיל. ואז אתה עובר גם במיגונית ואתה רואה שבמיגונית יש גופות על הכניסה, והרכבים של אנשים שחנו שם פשוט. רק אז הבנתי מה גודל האירוע

"והייינו שם בנקודת כינוס, והיינו שם אנחנו ועוד איזה כמה ניצולים אחרים, עוד איזה 2, 3. והגיע אמבולנס לקחת אותנו לכיוון המרכז, ואמרתי: טוב, הגענו לפה כבר, זהו, בטוח, מה, היה פה צבא ונגמר’. ואז, כשאנחנו נוסעים באמת לכיוון המרכז כבר, עדיין רואים מלא גופות במהלך הכביש – ממש נוסעים באמבולנס ומזגזגים כאילו בין הגופות. אפילו כשהגענו לשם וההורים שלנו באו לאסוף אותנו, אני נכנס לרכב של אבא שלי, ובום – מתחילים יריות, בצומת ראם.

"האמת שלא יודע איך, יצאנו בנס – כאילו, קבוצה בוואטסאפ של 32 אנשים שהיו במסיבה, אף אחד לא נפצע, אף אחד לא נהרג, אף אחד לא נחטף.

"כרגע, אני לא מרגיש שזה משפיע עליי איכשהו, אבל אולי, כאילו… אני חושב שזה כנראה ישפיע, אם זה ישפיע, אחרי שכל העננה הזאתי של המלחמה והאבל תיגמר”.

מראיין: נטע דקל
צלמת: נעמה פיקסלר
עריכת וידאו: עומר הכהן