אגם יוספזון, ניצולת "נובה": “הייתי בטוחה שאני לא פה יותר"

ב-7.10 לפנות בוקר הגיעה אגם יוספזון, יחד עם בן זוגה וחברים נוספים למסיבת הריקודים סמוך לקיבוץ רעים. כשהטילים התחילו לעוף מעל ראשי החוגגים, הם נסעו למיגונית בצומת, ולא דמיינו לעצמם שהסיוט האמתי יתרחש בתוכה. בקטע הבא מתוך סיפורה במסגרת פרויקט "עדות 710” היא משתפת בחוויה הקשה שעברה עליה במקום שאמור לספק מחסה מניסיונות ההרג של חמאס:

"אני עוד לא בכלל מבינה את זה, שיש פה מישהו שהמטרה שלו זה לפגוע בי ולרצוח אותי. הם מתקדמים, אנחנו כבר שומעים את הצעקות שלהם. המיגונית זה מין מקום כזה, מאוד מאוד קטן. היינו בו בסביבות ה-25 אנשים, יכול להיות שיותר, מצומצמים כמו סרדינים. אני בשלב הזה מנסה להרגיע את הלב שלי כמה שיותר. פה, הם כבר ממש, קרובים ואני שומעת אותם מחוץ למיגונית שלנו, זורקים רימון ראשון. אני גיליתי בדיעבד, לפני 3 ימים בערך, שאת הרימון הראשון שזרקו, מישהו פשוט לקח אותו ביד וניסה לברוח על החיים שלו. הוא כנראה זרק את זה לצד, אבל הם כמובן ירו בו ולא נתנו לו לברוח, אז הם הרגו אותו.

"באחד מפיצוצי הרימון – אני הייתי בטוחה שזה בפיצוץ הראשון, כנראה שזה לא היה בפיצוץ הראשון – אני מרגישה פה שאני מתה, שאין אותי, ממש הרגשתי את הגוף שלי מתנתק, כאילו הרגשתי פתאום נורא שלווה ורגועה, אבל מפחדת ולא ממה שקורה בחוץ, אלא מה שקורה בפנים, כאילו, מהמוות שאני חווה כרגע.

"פתאום אני שומעת את איתמר, את חבר שלי, אומר לי: ‘תישארי איתי’, וממש זה מהדהד לי בראש, זה נשמע כאילו מישהו מדבר אליי במיקרופון ושמו על זה אפקט. ואני אומרת לו: ‘אתה שומע אותי?’ והוא אומר לי: ‘כן, אני שומע אותך, תישארי איתי’. ואני באותו רגע הייתי בהלם שהוא בכלל שומע אותי, כי הייתי בטוחה שאני כבר בעולם אחר, שאני לא פה יותר.

"בום! אני חוזרת לעצמי, פותחת את העיניים, מרגישה שיש עליי מלא דם. לא יודעת אם הדם הזה שלי, של הבן זוג שלי, של מי הדם הזה. פשוט רואה פה כזה גוש דם, מזיזה את זה מהפנים שלי, ורואה ממש שהכול כתום ומלא אבק, יש לי מלא דברים בפה, אני פשוט יורקת. מישהו אומר: ‘תתחילו להגיד שמע ישראל’, אז אני מנסה להגיד מה שאני יודעת מהברכה הזו, ואני עוצמת את העיניים ומנסה להרגיע את עצמי. והוא מתחיל לרסס אותנו, מלא יריות, בלי סוף, לאן שלא תרצו, לכל מקום במיגונית ירו. ואני רק יושבת ככה, סוגרת את האוזניים, מרגיעה את עצמי, ומקווה שהבן זוג שלי פוה לידי ושהוא חי. עם כמה שזה נשמע אנוכי, הדבר היחידי שרציתי לראות זה רק אותו.

"ואני שומעת שהוא סיים בעצם לעשות את מה שהוא עשה, ואני פותחת את העיניים, רואה לידי – יותר נכון עליי – את הגופה של מי שנסענו איתה בתחילת הבוקר, של חברה של חבר שלי, שהיא בתחילת הבוקר כאילו עשתה לי צמות, והתנהגה כאילו היא החברה הכי טובה שלי, נתנה לי את התחושה הכי בטוחה בעולם, ועכשיו היא שוכבת לי על הרגליים כשהיא לא בין החיים יותר. והכול, בכל מקום דם וצעקות של אנשים שיכולים עדיין לצעוק מכאבים. ואנחנו עדיין שומעים שיש בחוץ אנשים, אנחנו עדיין שומעים שיש בחוץ אותם, את המחבלים, אבל לא מבינים מה קורה, ואני לא מבינה איפה מי שאמור להגן עליי? איפה מי שאמור לשמור עליי?"

מראיין: גיל לוין
צילום: שירלי פוקס
עריכת וידאו: ברק לומן