אירנה קשי, כרם שלום: “זה סוג של לשחרר את החיים ולקבל את המוות”

אירנה קשי הלכה בשדות קיבוץ כרם שלום עם הכלבים שלה באותה שבת ארורה, כאשר אזעקות צבע אדום, טילים ותמרות עשן מהקיבוצים מסביב השאירו אותה בלי מושג לאן לברוח ואיך. הנה קטעים מסיפורה במסגרת פרויקט "עדות 710”:

"שבת בבוקר, 6:00 בבוקר, יום אחרון של החופש – יאללה, יוצאים לשדות. פתאום אני רואה מזווית העין, משהו שקופץ מהשמיים, ואני אשכרה אני שומעת ‘צבע אדום’, ואני קולטת שמפוצצים אותי כל השמיים. ואני לא מפסיקה לשמוע ‘צבע אדום’, כאילו, אני שומעת את זה מכל הכיוונים. הבנתי שאני מפה, אני לא יוצאת. טילים נופלים מאחוריי. תוך כדי אני רואה הודעה בקבוצה של הנשים לנעול ממ"דים. 4 טילים נפלו מאחוריי ואני מתחילה להבין שאם אני פה אני נפגעת.

"בעלי מתקשר אליי ואומר: ‘שלחי לי מיקום’, והוא אוסף אותי. הכלבים עלו לאוטו, נכנסים. הגענו לקיבוץ ב-07:10. הוא אפילו לא עצר את האוטו. נכנסים, אני נכנסת אל הממ"ד. הילדים... לא זוכרת, בסלון, בממ"ד, אני כבר לא זוכרת, כי היו מלא יריות, מלא פגעו בי בדלת של הממ"ד – בחלון של הממ"ד, סליחה.

"המחבלים כבר היו בקיבוץ. אני הגעתי לקיבוץ ב-07:10. המחבלים חדרו ב-06:45, והכל בדיעבד אני מבינה שהילדים שלי היו לבד, והם חשבו שהכל תקין, והדלת פתוחה, והם לא מבינים כלום, ואני נשארת בלי אוויר. המציאות שלי הפכה להיות ה-4 קירות של הממ"ד. זאת הייתה המציאות שלי. במשך... כמה שעות היינו בפנים? 24? 32 כמעט? שכבר כואב לך האף כי אין אוויר, שכואב לך השלפוחית כי את מתה לעשות פיפי, שכואב לך הבטן כי את רוצה לאכול, שכואב לך הנשמה מלראות את החדשות ולגלות באמת מה קורה בחוץ. ואת יודעת שזה קורה גם אצלך. שהילדים מתקשרים ורואים את ההודעות של החברים שלהם מבארי, שהם זועקים, אני אומרת: ‘כאילו, לא יכול להיות’.

"ואני יודעת שהבת שלי בדירה שלה, לבד, ואני יודעת שהורגים אנשים, מפוצצים להם, ואני אומרת: ‘אם בוא נמות, אז כאילו…’ את נפרדת ממשהו כאן, בתוך התהליך הזה. נפרדים ממשהו כאן, משחררים משהו… זה סוג של לשחרר את החיים ולקבל את המוות, ולחיות את המוות בחיים. לדעת שאת כאן עכשיו, אבל את יודעת, זה עניין של זמן. זה עניין של... עוד מעט יבואו אלייך גם. זה כאילו, מה השוני בי מה שהם, מה שקורה שם? אז אולי הם שם, עוד מעט יבואו, ואת שומעת שכיתות כוננות מתים, את שומעת שאנשים, שהצבא לא מגיע, ואת שומעת שהם נשארו לבד לגמרי. אני יודעת שאני בקרבה לגבול הרבה יותר קרובה מהם.

"את בוחרת לצאת מהממ"ד לעשות פיפי, ואני כאילו זוכרת, אני הולכת לקחת את ה[לא ברור] אחרי 5-6 שעות שאני כבר לא יכלתי, ובעלי אומר: ‘מה את עושה?’ ואני אומרת לו: ‘אני…’ - והרצפה מלאה במזרונים, ואני אומרת: ‘אני חייבת לעשות פיפי’. לא יכלתי כבר.

"בלילה, סביבות 19:00, הבת שלי פשוט יצאה מהבית ובאה אליי. עם החבר שלה ועוד כלב, שאנחנו בעצם 3 כלבים בחדר ו-5 אנשים, עוד 2 אנשים ועוד כלב קטן, פיצי, גור ש… הוא יתחיל לנבוח פה עכשיו, אנחנו לא מאחורי זה עדיין. פתאום בלילה 2 אנשים מדהימים הלכו לעולמם והבטן עוד פעם מתהפך, והכל עוד פעם מתפרק. אני שלחתי הודעה למישהו, ואני אומרת כאילו אני מבינה את ההודעה? כאילו, אולי אני, החוסר עברית שלי, כאילו, ‘מירי, זה כאילו…’ ‘כן, כפרה, מתו’”.

מראיינת: טליה אבישי
צלם: נטע דקל
עריכת וידאו: מיכה ליבנה