רותם אלמוג, מעוז חיים: “ואני רץ, והוא לא פוגע. הרגשתי שאני רמבו, שאף אחד לא יכול עליי"

רותם אלמוג ראה את הטילים עוברים מעל פסטיבל נובה, סמוך לקיבוץ רעים – אך לא מיהר להיבהל. שוטרת שזירזה אותו ואת חבריו להתפנות מהמקום שלחה אותם לשעות של מנוסה וקרב לחיים ולמוות. בסופו גילה אלמוג כי השוטרת עצמה לא שרדה. הנה קטע מסיפורו במסגרת פרויקט "עדות 710”:

“אני מאוד מקווה שהאירוע הזה לא ייקח אותי למקומות חשוכים – למרות שהייתי ב’צוק איתן’ וראיתי קצת זוועות, אבל מה שראינו בשבת, זה היה השיא של החיים שלי. טוב, לא יודע כל כך אם לקרוא לזה שיא, אבל זה היה הפיק שהגעתי אליו – אם זה בתחושות, אם זה בהבנה של הדברים, בהערכה של החיים פתאום.

“6:00 בבוקר – התחלנו לשמוע טילים באמצע המסיבה. שוטרת אחת בשם, נראה לי, אילנה, היא באה לפינה, אמרה לנו: ‘חבר’ה, תפנו מפה ותלכו מפה’. אחרי 100 מטר אני רואה על הכביש, אנחנו רואים על הכביש שתי סוואנות וטנדר באמצע, ואני אומר (???), לחבר שלי: ‘יאללה, משטרה, סבבה’. מתקרבים 10 מטר, פתאום קופצים עליי 10 נינג’ות מהבגאז’, מחוררים לי את הרכב, מאות כדורים, באמת מאות. כולנו הנמכנו גובה, חבר שלי מקצוען, המשיך לנהוג, אמרתי לו: דרוס אותם’, עלינו כנראה על איזה 2, העפנו אותם.

“המשכנו לנסוע עוד 50 מטר – עוד שתי סוואנות, טנדר. בזמן הזה המחסום האחורי יורה עלינו. פתאום קופצים עליי כמעט 15 נינג’ות מהבגאז’, מפרקים לי את הרכב ברמה… הרכב שלי נעצר, חבר שלי קיבל כדור במאחורה. הוא נהג, אז הוא קיבל, כזה, פה ביד. הרכב שלי נעצר במקום. פרקתי אותו לשיח ליד, הורדתי חולצה, עשיתי לו חוסם עורקים.

“אחרי דקה אני שומע ‘תעזור לי, תעזור לי!’ אני מסתכל שמאלה, אני רואה בן אדם שרוע על השטח, חבר שלו מעליו מבוהל, במין לופ כזה של ‘תעזור לי, תעזור לי, תעזור לי’. אמרתי ל(???), חברה של (???): ‘תחזיקי את החוסם, אני הולך לטפל בו ואני מגיע אליכם’. היא התחילה לצרוח: ‘אל תלך!’ אמרתי לה: ‘תקשיבי, תני לי דקה, אני עוזר לו ומגיע אליכם’. אני מגיע אליהם, אני מנער אותו: ‘גבר, חבר שלך מת. בוא נזדיין מפה, בוא נלך מפה’. הוא אומר לי: ‘תרים אותו, תעזור לי, תעזור לי’. אני אומר לו: ‘תשמע, אין לי מה לעשות. בוא נלך’. הוא אומר לי: ‘תעזור לי, תעזור לי’, הוא נכנס למין לופ כזה. אמרתי לו: ‘טוב, בוא ניקח אותו הצידה. אין לי הרבה מה לעשות איתו’. איך שאנחנו באים להרים אותו – עוד מטח של כדורים. חבר שלו נהרג לידי, כל הדם שלו עליי, ופשוט התחלתי לרוץ כמו משוגע.

"אני מסתכל אחורה, אני רואה טרקטורון ורוד, ממש שועט לעברי ו… אחד מרסס. ואני רץ, והוא לא פוגע. רץ, רץ – לא פוגע. אחרי 50 מטר הטרקטורון הזה עשה פרסה, ראיתי איזה מין בור שרקטה עשתה פעם כזה. קפצתי לתוך הבור, שכבתי כמעט 6 שעות בתוך הבור הזה.

“מרים את הראש, אני רואה 100 מטר מימיני ג’יפ משטרתי – ספק תקוע, ספק מתחבא – ופה הרגשתי מצב של כניעה, פשוט. אמרתי: ‘בסדר, הם קלטו אותי, זה כנראה לא הג’יפ שלנו’. אני מרים את הידיים, מוריד את הראש, מתחיל לצעוד לעברם לאט, מבין שנראה ראו אותי ו… 20 מטר מהג’יפ אני יורד לכריעה, מתחיל לצעוק – הכל תוך כדי שאני ידיים למעלה – ‘חיילים, צה"ל, צה"ל’. הצעיר הזה מוציא את הראש מהחלון, דופק כמה נקישות על הקסדה. בשפה צה"לית זה אומר להתקרב, כל הקודקודים להתקרב – אז הבנתי שזה חברה שלנו. עדיין לא הייתי בטוח. ואז פתאום אני שומע ‘אלעד, אלעד, ראשון לציון. אלעד, אלעד, ראשון לציון’. הבנתי שזה חייל. התחלתי להתקדם לעברו. מגיע לג’יפ הזה, אני רואה שלושה יס"מניקים – נראה לי יס"מניקים – מבוהלים, בני 22. כל הצוות שלהם נהרג. מבוהלים לגמרי. אחד הקליעים שהם ירו מהרכב נכנס בהילוך, זאת אומרת שאי אפשר היה להעביר הילוך. אני גם ניסיתי.

"ואני פשוט הרגשתי שאני אחרי 7 שעות של לחימה, ואני פאקינג רמבו, ואף אחד לא יכול עליי. התחלתי לתפעל אירוע. אמרתי לו: ‘גבר, תביא את הנעליים. תביא לי אקדח ווסט ובוא נזדיין מפה’. הם פשוט ליוו אותי10 ק"מ לאיזה כביש – 2 מלווים, אני באמצע, אחד מאחורי. אנחנו מגיעים לאיזה שטח כזה פתוח, שדה כזה. ראיתי כמעט 30 גופות של שוטרים. ביניהם ראיתי את אילנה – זאת שאמרה לי לקום… שזה הרגע שהכי תפס אותי. היא היתה שקטה כזאת, יפה, שכבה שם".

מראיינת: טליה אבישי
צלם: ניר דפנא, עופר קדר
עריכת וידאו: ערן פז