בעלה של מריה טיכונוב הבין מהר מאוד ב-7 באוקטובר שמדובר באירוע מסוג אחר לגמרי. הוא הצטייד בסכינים כדי להגן על משפחתו שנכנסה לממ"ד, בעוד צוות החירום היישובי עסוק מכדי להודיע על ההתפתחויות והעדכונים על ההרוגים מגיעים קודם כל לילדים דרך וואטסאפ וטיקטוק. הנה קטעים מעדותה המצמררת של טיכונוב במסגרת פרויקט "עדות 710”:
"אני נשואה, אימא ל-3 ילדים, כבר די גדולים – 22, 18 ו-11. אנחנו בנתיב העשרה מלפני קצת יותר מ-8 שנים. אנחנו לא הכי ותיקים, מתחילת, מהקמת היישוב. אז היה ערב שישי רגיל, סבתא שלהם – אמא שלי – התארחה אצלנו, ישנה אצלנו בממ"ד, והילדים שלי שהם גרים איתנו, שזה שון בן 18, וסופיה בת 11, הם היו בחדרים שלהם במרתף. אחרי ארוחה ישבנו, ראינו טלוויזיה, חדשות. ערב שישי רגיל לחלוטין.
"בבוקר, ב-06:30 בבוקר אנחנו מתעוררים לאזעקות – טוב, אזעקות דבר רגיל. אני בלי התרגשות יותר מדי, מכניסה רגליים לתוך הכפכפים, שמה חלוק, דופקת לאמא בממ"ד, ‘אמא, באנו אלייך, תקבלי אותנו’. וכמה דקות אחרי זה אנחנו מקבלים הודעה: ‘להסתגר בתוך הבתים, לסגור את התריסים, לכבות את האורות, לשבת בשקט, רק לנשום’.
"ומה שהתחיל בעצם להכניס אותנו לכל הפאניקה, וכל המצב הזה, זה הודעות שאנחנו התחלנו לקבל בקבוצה. ‘נכנסים לי הביתה, מחבלים, יורים לי לתוך הבית, בפתח הדלת יש לי מחבלים, תעזרו, עזרה דחוף’. ואנחנו לא מצליחים להבין מה קורה, כי צוות חמ"ל שלנו וכיתת הכוננות היו עסוקים בלהילחם, ולאף אחד לא הייתה בכלל פניות ליידע את הקהילה. ואנחנו לא, לא מבינים מה קורה, ופתאום אנחנו מתחילים לשמוע יריות בחוץ.
"עכשיו, אנחנו גם רגילים לזה, אבל זה תמיד היו יריות של הצבא שלנו, ועכשיו אנחנו שומעים כבר משהו אחר, ואנחנו לא מבינים מה קורה. וזה יריות של הצבא או שבאמת יש מחבלים ביישוב? וכמה מחבלים? ופתאום מתחילות להגיע הודעות על הרוגים, על נרצחים, ואנחנו, ‘מה? מה?’”
מראיינת: "הגיעו איפה ההודעות האלה?”
טיכונוב: מהסרטונים של, מטיקטוק, מהשכבות של הילדים, בהתכתבות ביניהם, שמישהו שמע על זה שאבא שלו נהרג, או, מישהו סבתא שלו נרצחה, או, כאילו דברים כאלה, שאפשר לשייך את זה לשמועות, אבל זה מתחיל לרוץ בין הילדים בשכבות, כאילו נגיד, מי שהיה מעדכן אותי כל הזמן זה שון, הבן שלי הצעיר יותר, שפתאום מגיעה הודעה שעמית וקס נרצח. פתאום מגיעה הודעה שגיל טסה נרצח, שזה בעלה של חברה שלי. בעלי, הוא היה בצבא, אז אני לא יודעת איך, אבל איך שהוא הרגיש שההתראה להסתגר בבתים הפעם היא הרבה יותר רצינית מהפעמים הקודמות, והוא פשוט לקח 5 סכינים מהמטבח, והתיישב במדרגות בין המרתף לקומת אפס, לקומת קרקע”.
מראיינת: "והממ"ד בקומת?”
טיכונוב: "וממ"ד בקומת קרקע. ופשוט רצה לשמוע, להקשיב, מה קורה בחוץ. ואז אני יוצאת מהממ"ד בשביל להביא לילדים מים, ובעלי בדיוק עלה מהמדרגות, והוא עושה לי כזה, ‘שש’, ואנחנו מתחילים לדבר בשפת השפתיים כזה, ואני: ‘מה קרה?’, ‘הם פה’. ‘מי הם?’ ‘מחבלים, הם פה. תתכופפי, שלא יראו אותך מהחלון’. ‘מה, מחבלים?’ ופתאום אנחנו שומעים יריות, ופתאום ריצות...”
מראיינת: "ריצות שאתם רואים?”
טיכונוב: לא, על החלונות (יש) וילונות, אבל בעלי הציץ ככה בזהירות מאחורי הווילון, והוא ממש ראה אותם. הוא ראה אותם בחניה, היה אחד, והשני רץ לכיוון של המרפסת שלנו, לפח זבל שם. והשני רץ אחריו, ואז עוד פעם התחילו יריות. לא הייתה פאניקה, אבל הייתה אחריות לילדים ולאמא, מה אנחנו עושים אם באמת הם נכנסים הביתה? מה אנחנו עושים? עכשיו, זה לא שלא ידענו ולא הרגשנו. אף אחד בחלום הכי רע אנחנו לא יכולנו לחשוב אפילו שדבר כזה יכול לקרות – ממש כיבוש היישוב, וחדירה לתוך היישוב של עשרות מחבלים.
"קיבלנו רשימה של ההרוגים מנתיב העשרה, 15 אנשים. אחר כך היו כבר 20. זה מצב שהוא בלתי נתפס. בלתי נתפס, כאילו זה ממש איום בקיום שלנו, וזה ממש… לפי דעתי זה אחד לאחד שואה, אבל במדינה שלנו. על מה אני בוכה? על אנשים שלא איתנו, שקשה לעכל שאני כבר לא אראה אותם יותר, על זה שהילדים שלי צריכים להתמודד עם המצבים האלה בגיל שלהם, שהם כל כך צעירים עדיין. ועל זה ש... למה? למה על זה שאנחנו יהודים, אנחנו צריכים לסבול את זה? במדינה שלנו, כשאנחנו כבר מצאנו סוף סוף את המקום שלנו, את הפינה שלנו, אנחנו עדיין צריכים להתמודד עם זה?”
מראיינת: טליה פינקל
צלם: קובי יונתן
עריכת וידאו: קובי יונתן וברק לומן
