ימים רבים חלפו מאז הלכת מאיתנו והראש עדיין מסרב להבין והלב עודנו מסרב לעכל את האובדן.
את, שעטרת הצדק הייתה לראשך, שלחמת לעשיית הדבר הנכון. את, שדפקת בעוז על דלתות משרדי ותבעת בדיבורך המהיר והקולח הגינות. את, שהיו לך הבעות פנים למכביר, שצעקת וכעסת, אך גם פייסת וריככת, באותה בגרות שכל כך אפיינה אותך. את, שתמיד שמת פעמייך אל האחר, את, שעתיד מזהיר המתין לך. את, שצריכה היית לטרוף את העולם על בימות ענק ולכתוב את ההיסטוריה, נטרפת בידי חיות וכתבת אותה בדמך.
את הלכת ולי נשאר הזיכרון.
כמה חמקמק הוא הזיכרון...
אני חושבת עליך ומשחזרת שעות את פגישותינו הרבות, אבל פתאום הכל כל כך דוהה.. אני מצליחה לראות את הבעותיך התיאטרליות, את תנועות ידייך המהירות ושצף דיבורך, אך אינני מצליחה לשמוע אותך ולהבין מה אומרות המילים המהירות האלה. אולי זה בשל קולות השבר של יעל אימך, או אנחות הכאב הכבדות של יואב אביך, ואולי אלה קולות המשיכה באף של יובל אחיך, שמקשים עלי לשמוע אותך, אהובה שלי. אבל אני די בטוחה שזה הזיכרון שחומק, כי גם בשתיקות הארוכות של יאיר אחיך, עדיין אינני מצליחה לשמוע אותך- רק את ליבו הפועם אליך. וזה מפחיד אותי שהזיכרון חומק, כי אני עדיין מתקשה לשחרר ורוצה עוד ממך.
כמה מופלא הוא הזיכרון... שנוצר בי אחרי לכתך, נוכח הסיפורים הרבים שגדשו את ביתך.
והחדר.. החדר הזה שלך שכל כך מלא בך, פותח צוהר לעולם העשיר והאיכותי שהתגלם בך. פטיפון לצד אייר-פודס, נירוונה לצד אייל גולן, תמונות של הוריך בצעירותם לצד תמונות חברייך הטובים.
והעושר המגוון בספריית חדרך.. כמה בושתי אני, המורה לספרות, בספרייתי הפרטית- נוכח האוסף המרשים והאיכותי בחדרך.
ואסופות כתבייך, יומנים ודפים, ציטטות מסרטים המציירים קווים לדמותך.
ומעל הכל נישא הירח הגדול על קיר חדרך. בחודש האחרון הרביתי להרהר בירח הזה שלך... מה כל כך אהבת בו?
בהתחלה חשבתי שהוא מאוד מסמל אותנו בלעדיך, נעמונת. כמו בירח הרגשנו, נטולי חמצן, נטולי חיים, בתוך מכתשים, של זיכרון וצער.
אבל ככל שחלפו הימים, ואחרי שזעקות השבר התחלפו בבכי חרישי לכר, התגנבה אלי המחשבה שהירח הזה שלך, הוא בכלל לא אנחנו.. הוא את. את וזכרך, שכמו הירח, מציג מופעים שונים. את, שכמו הירח רחוקה כל כך, אבל מרגישה כל כך קרובה. את שאורך מאיר עלינו בעלטה הגדולה שפקדה את עמנו. והירח שלך מלא, נעמונת, כל ימות החודש, כמו הפוסטר בחדרך. והסיפורים למכביר המוסיפים לזרום מעצימים את הילת ירחך. ואנחנו כאן, כולנו היום, נמצאים כאן כדי להבטיח שאורך לא יועם לעולם.
יהי זכרך ברוך.
(בת-אל לוי נוביק, מנהלת השכבה של נעמה בחט''ב)
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו