אלעד סימון השאיר אחריו בית מלא ב-7 באוקטובר: אשתו, חמשת ילדיו ועוד מספר קרובי משפחה שהגיעו אליו לחג התבצרו בממ"דים, בעוד הוא וחבריו לכיתת הכוננות יצאו להילחם במחבלים שחדרו לקיבוץ, חלקם עם נשקים מאולתרים. הנה קטעים מעדותו שצולמה על ידי פרויקט "עדות 710”:
“06:30 בבוקר, צבע אדום, והולכים לממ"ד. פתאום מתחילים לשמוע המון המון פיצוצים. בם, בם, בם, בם, בם – אחד אחרי השני. לוקח את הטלפון, יוצא מהממ"ד מהר, חוזר לממ"ד, כיתת כוננות, שומע את הקול של הרבש"צ: ‘תהיו כולם, וסטים, קסדות, נשקים’ – ממש ככה. אני חובר אליו, אני קולט מולי מחזה סוריאליסטי, מטורף: איזה 6 מחבלים מולי. בינתיים החבר שלי גם כן, עשה להם איזה סוג של איגוף כזה בזחילה, וזה גם כן נתן עליהם אש, ועוד ה-2 האחרים יורים עליהם מכל הכיוונים, והם מתים. אני עושה לכולם וידוא הריגה – כולם אני עושה כדור בראש.
"אנחנו שומעים יריות, עוד יריות מהצד המזרחי של היישוב, איפה שיש שמה שדה סולארי. כל הכיתת כוננות, אנחנו רצים לשמה, כל הזמן רואים מחבלים רצים בין הפאנלים הסולארים. מלא, מלא מחבלים, מלא מחבלים. וכל הזמן אנחנו מנסים לירות עליהם ולהרחיק אותם. ואנחנו אומרים לזה: ‘תביא מסוק, תרים מסוק, תעיף אותם’. מגיע מסוק, נתן פצצה אחת, והוא ראה שמה 50 מחבלים יוצאים. ריסס את כולם, מי שמת, מת. בטוח יש שמה גופות, אני לא יודע מה קורה שמה. והתחילו לנוס, התחילו לברוח.
"מתקשרת אחת הנשים מהיישוב, מתקשרת לליאב, אומרת: ‘יש לי פה מחבלים, אני שומעת רעשים, הם פה בבית שלי, תבואו מהר, תבואו מהר!’ אני הגעתי לשמה, הייתי לבד, ואני מחפש, אני מתקרב לתוך הבית, מחפש מחבלים בתוך הבית, כי הבנתי שהיו, ואני לא רואה כלום. אני מאגף מאחורי הבית ומקבל צרור של יריות עליי. זורק עליי רימון, למזלי הוא זרק אותו רק באזור הזה הקרוב של הבית, ואני כאילו יכולתי ללכת אחורה ולהיות מוגן. אני סופר 21, 22, 23 – בום! הרימון מתפוצץ, מיד אני חוזר לזיג, ואני שומר עליו, נותן עוד 2 כדורים, שהוא יבין שאני פה, הוא מרותק. ברגע שהוא יוצא, אם הוא יוצא אני הורג אותו. 2 חברים שלי, מהכיתת כוננות, הולכים מהצד השני של הבית. פותח את הזיג, המחבל פותח עליו באש, הוא הצליח לתת לו כדורים, כנראה להרוג אותו. היה לו מעצור, ועוד חבר שלי אחר כך עם האקדח הרג את שניהם. כנראה הרג את השני. בזה פחות או יותר נגמר הסיפור, של המחבלים בתוך היישוב.
"עכשיו משמה מה שקרה, הם ניסו לפרוץ את החומה, ירו כנראה R.P.G או שמו מטענים, והצליחו לייצר 2 פירצות בחומה, ומשם אנחנו כל הזמן מקבלים אש על הבית, מקבלים אש עלינו, מקבלים אש. פתאום אני שומע כזה בום ממש ממש חזק, ממש קרוב לוויזנר, ואני רואה אותו כזה קופץ וזה, נופל על הרצפה כזה. אנחנו לוקחים אותו אלינו למקום בטוח, אנחנו יכולים לטפל בו. בינתיים הגיע לנו הרופא, התחיל להוריד בגדים, התחיל להוריד מה שהיה לו, כדי לנסות לחבוש אותו. הצלחנו פחות או יותר לייצב אותו, נשארנו איתו, הרופא היה איתו, נכנסתי לתוך הבית כדי לראות מה קורה עם המשפחה.
"אני נכנס לשמה, לתוך הממ"ד ואני שואל: ‘מה קורה? הכול בסדר?’ והיא אומרת לי: ‘אנחנו בסדר, אנחנו בסדר, אבל תראה אותו’ – הבעל – ‘הוא ממש לא בסדר וזה. הוא פצוע, תיקחו אותו, תיקחו אותו’. והיא אומרת לכולם: ‘שיר המעלות’, וכל הילדים אחריה: ‘שיר המעלות’, והיא אומרת: ‘והוא יהיה חזק, והוא יהיה בסדר, ותקחו אותו, והכול היה בסדר’, ממש חזקה.
ובינתיים החיילים שמה בתוך הבית, עוזרים לנו גם כן ונותנים אש, ממשיכים לתת אש על החומה הפרוצה הזאתי, שלא ייכנסו משמה מחבלים. היינו חייבים לפנות את הפצועים, לפנות אותם כמה שיותר מהר, לפחות שלא יהיו בשטח, לפחות שיהיו באיזה מקום מסודר, שנוכל ככה יותר, לתת להם טיפול יותר אינטנסיבי, יותר ראשוני, למה הם במצב מאוד מאוד לא טוב.
"היה לנו בכיתת כוננות דיפנדר, שזה בעצם ג'יפ, ממוגן, ואנחנו מעלים אותו לדיפנדר, כדי לקחת אותו למזכירות, לפחות ששמה יתנו לו טיפול. מנסים להרים אותו, ואני מרגיש כבר שאנחנו גמורים, גמורים, גמורים, אין לנו כוח. ואני אומר לעצמי, אם עכשיו כאילו, לא מגיע סיוע אני לא יודע מה כבר, אני כבר לא יודע מה יהיה.
"הפצועים שלנו שכבו שמה הרבה זמן, אני כבר לא יודע כמה, אני כבר הייתי שמה באזור המזכירות, מה שהיה צריך עשיתי, משימות, כבר צה"ל חבר, עיבה את העמדות מסביב, פחות או יותר הצלחנו לייצב את המצב, וצריך לפנות את הפצועים, לנאפ"ל (נקודת איסוף פלוגתית) הזה, שיסיקו אותנו, שיעיפו אותנו משמה במסוק לזה, לבית חולים”.
מראיין: גיל לוין
צילום: נטע דקל
עריכה: מיכה ליבנה
