גבורת ההורים השכולים: עוצמה, חוסן ודאגה לגורל המדינה בתוך הכאב האישי

הם קמים בימים אלה מתוך תהומות השכול והכאב האישי שלהם, אימהות ואבות שאיבדו את היקר להם מכל. הם קוראים בקול גדול וברור להנהגה שלנו: אל תפסיקו עכשיו. אל תעזו לוותר, המשיכו עד הסוף. עד הניצחון.

סדר העדיפויות שלהם ברור. אין מי שהיטיב לבטאו יותר מאשר האב השכול (והיסטוריון השואה), הרב בני קלמנזון מעתניאל, אחרי שבנו אלחנן, רב הפעלים והגבורה, נפל בעת שחילץ פצועים ותושבים מקיבוץ בארי. "חשובים לי העם והמדינה, יותר מאשר הגורל האישי", הבהיר קלמנזון, "ומה שקורה במדינת ישראל יותר חשוב מהכאב הפרטי שלנו'.

אבות אריות ואימהות לביאות, שמסבירים לציבור בשעה שמתיהם עדיין מוטלים לפניהם - לעיתים עוד בטרם קבורה, ובעוז רוח שניתן רק להצדיע לו - כי צורכי עם ישראל ומדינת ישראל קודמים ליגון ולחור שזה עתה נפער בליבם ובחייהם.

כזאת היא גלית בן משה הגיבורה, שבנה, רס"ן אריאל, איש סיירת מטכ"ל, נפל בקרבות ברעים. בן משה היישירה רק לפני ימים אחדים מבט אל המצלמה ואל המראיינת ההמומה שלה, אילנה דיין, ובטון החלטי פקדה: "קציני צה"ל והפקודים שלהם - להרים את הראש. זו השעה שלנו כעם... חייל לוקח את הסיכון שהוא ייפול. אני לא אבכה כאן", היא הבהירה לדיין. "יש לנו כל הזמן שבעולם להתאבל. כרגע - צריך לנצח". "את לא צריכה כרגע לנצח", ניסתה דיין לשכנע אותה, אבל בן משה חתכה אותה נחרצות: "אני צריכה כרגע לנצח!".

וזה גם יחיאל לייטר, אביו של רס"ן משה ידידיה שנפל בקרב עזה, שהפציר בשיחת טלפון עם ראש הממשלה: "תישבע לי שדם בני לא יהיה לשווא. תישבע לי שתלכו עד הסוף".

תא"ל (מיל') דדי שמחי, שאיבד את בנו, סמ"ר גיא שמחי, בקיבוץ רעים, בחר אף הוא לדבר לא רק על הבן שלו אלא גם על "בניית החוסן הלאומי", וביקש למעשה מכולנו: "להמשיך לשדר עוצמה וחוסן". שמחי הסביר ש"במלחמה כמו במלחמה", וש"מכאן צריך לצאת לאירוע אחר, של חוסן לאומי", ש"אנחנו לא מתרסקים", שאנו "אומה ששרדה 5,000 שנה", וש"נשרוד גם את זה". ברוח תש"ח שלו, שמחי הציע שבטלוויזיה ישמיעו בעת הזאת ''שירים של אצ"ל וההגנה".

כשפעיל השמאל יריב אופנהיימר ביקש לצנן את אווירת החגיגות, לאחר חילוצה של החיילת החטופה אורי מגידיש, מכיוון שאחרים טרם חזרו, התגלתה בגדולתה עוד אם שכולה, העיתונאית עפרה לקס, אמו של נווה, לוחם סיירת מטכ"ל שנפל בשבת השחורה בקיבוץ בארי. לקס כתבה לו: "יריב, הבן שלי נהרג בבארי. הוא לא יחזור, ועדיין אני כל כך שמחה עבור משפחת מגידיש, עבור אורי ואזרחי ישראל כולה". והיא סיימה בתקווה: "שיחזרו אלינו לשלום במהרה כל החטופים וכל החיילים, אחרי שיסיימו את העבודה במיגור המרצחים הארורים".

אלה ואחרים, אבות ואימהות, שמציבים את ניצחון מדינת ישראל לפני יגונם האישי ויודעים שאין די עתה בציווי העתיק "בדמייך חיי"; שיש לצרף אליו עתה גם את "בדמייך נַצְּחִי".