קולות היריות הראשונות שנשמעו בפסטיבל נובה בחודש שעבר נשמעו לאלעד ארנרייך כמו פעילות של צה"ל. אבל רגעים ספורים אחר כך הוא כבר הבין שהוא נמצא בתוך אירוע מסוג אחר לגמרי והתחיל לברוח. הנה עדותו המלאה והמצמררת, כפי שצולמה על ידי פרויקט "עדות 710”. לגרסה המקוצרת, צפו בסרטון למטה.
מראיינת: "אתה יכול להציג את עצמך, את שמך המלא ואיפה אתה גר?”
ארנרייך: "כן. נעים מאוד, קוראים לי אלעד. אני מכוכב השחר – כוכב השחר נמצא בבנימין, קרוב לאזור בית אל, רמאללה, אדם.
"פתחנו את החג בשמחה, בכיף. המשפחה, כל המשפחה – ההורים של אבא הגיעו, סבא וסבתא. מאורע כיפי. החבר'ה ואני כבר תכננו לצאת לסופר נובה, למסיבה ברעים, כבר לפני איזה חודש, כבר הכל היה סגור, מתוכנן. תכננו לצאת קצת יותר מאוחר – ב-23:00 זה אמור להתחיל היה, אנחנו יצאנו בסביבות 01:30-02:00. כולם כיף, באווירה, מוזיקה, שמחים. מגיעים לרעים. כמובן שזה לא מסיבה ראשונה, לא שנייה, אבל שלי זה... בנובה עצמה, זה היה הפקה ראשונה שאני נמצא בנובה, שהוא, כאילו, בגודל כזה בישראל ספציפית. הגענו. קודם כל, אנשים יפים, הפקה מטורפת, מוזיקה, באמת אווירה חד פעמית. אתה מגיע, צבעוני, אתה רואה פשוט את כל הדוכנים, את כל האנשים מחייכים, שמחים, קרנבל.
"הגענו, התמקמנו, התיישבנו, היה שם כמובן הרבה חבר'ה שאנחנו מכירים. התחלנו את המסיבה בסביבות 04:00. התחלנו לשתות, מי שזה, עשה את שלו…"
מראיינת: "סמים?”
ארנרייך: "כן, גם סמים. אני ספציפית מעשן, אבל יש כאלה שעושים יותר. והתחלנו בכיף, באמת, עד 05:30 כזה היינו בפיק ברחבה, מטורף, אווירה, באמת אנשים צבעוניים, אתה מתפעל מהגודל של העיצובים. באמת כיף, כיף, חוויה אחת גדולה.
"בסביבות 05:45 חתכנו לקנטה, התיישבנו ככה, הכנו את עצמנו, אמרנו, סט זריחה, יתחיל להיות כיף, יתחיל להיות מעניין, ממש שמענו כבר את האומן עולה – אני לא אשכח, כבר הכנו כוסות, הכנו זה, באנו לצאת, פתאום בום! אתה מקבל מטח של טילים – משהו כמו 200-300 טילים. כמובן, זה היה מסיבה, קודם כל,
ענקית – בערך 3,000-3,500 איש. רוב רובם, פשוט ברגע שהיה את הטילים התחילו לרוץ, להתבלבל. אנשים לא כל כך מכירים את החוויה הזאת. ברוך השם אני חי במציאות קצת שונה. אני גר, כמו שאמרתי, בבנימין, בשטחים. אני קצת חווה, שומע ירי, שומע אזעקות, שומע דברים. לא התרגשתי, אבל כן אמרתי לחברים, היה סיטואציה, אנחנו מנסים להרגיע אנשים, ממש, אני רואה בחורה בהתקף חרדה, ועוד גבר איתה, לוקח אותם אליי, ממש, הם אומרים לי כאילו: ‘אנחנו לא יכולים’. מנסים להרגיע אותם, מסבירים להם שזה כרגע רק טילים והכל בסדר, ושמתחילים לצאת מהמסיבה.
"אני זוכר גם שההרגשה הראשונית שלי כשהיה את הטילים – כעסתי. כעסתי, אמרתי ‘כוס אמ אמק, איך ה-350 שקל האלה הלכו עכשיו? איזה באסה’. כאילו, גם אני זוכר שהיה את הטילים, אנחנו מדברים כאילו, ‘טוב, לאן זורמים מפה, תל אביב?’ אתה עוד בראש כאילו, הרגע דפקו לנו את המסיבה, ניסע.
"אנחנו מתקדמים לרכב, כבר היה 06:20 – 06:15, 06:00 התחיל המטח, 06:20 בערך אנחנו נמצאים ברכב, קצת מתעכבים, איפשהו זה היה הנס שלנו, בהמשך. היה כבר פקק ב-2 הכניסות, היה 2 כניסות, היה כבר פקק מ-2 הצדדים. באיזשהו שלב אנחנו עולים לרכב ומתעכבים, ואז אני שומע ירי, ירי של מאג, של M16 - אתה מזהה ירי. אני הייתי בצבא, קצת מבין ב... אומר ‘אוקיי’, הדבר ראשון שעולה לך לראש זה ‘ירו עלינו טילים, צה"ל נותן בראש. צה"ל פה עושה את התפקיד שלו’.
"מתחילים להתקדם איזה 10-20 מטר עם הרכב. פתאום אני אומר לחבר שלי, לדודו, חבר הכי טוב שלי, שהוא בדיוק נהג, אמרתי לו ‘תשמע, משהו פה מוזר, הירי הזה קרוב מדי, וזה לא ירי רגיל. זה ירי מקלעים, זה ירי מאסיבי קורה פה’. הוא קצת נלחץ – היינו 3 ברכב, בגדול היינו 6 במסיבה, שכחתי להגיד. אנחנו 3 ברכב שלנו, מתחילים להתקדם, פתאום אני רואה משהו כמו 17 שוטרים מתחילים לרוץ מצד שמאל לכיוון צד ימין, כאילו אנחנו היינו באמצע, היה פה שביל לכיוון הכביש, ופשוט פה עצים, יער, מפה השוטרים מגיעים, אני גם אומר לחבר שלי ‘צלם את זה, תראה, כולם עם אקדחים שלופים. יש פה מחבל נראה לי’. בדיוק הוא מקבל בחמ"ל הודעה: ‘חשש לחדירה’.
"טוב, פתאום מתחיל קצת יותר להתבהר העניין. שוב, אנחנו יוצאי צבא כולם, כולם קצת יותר בזה, אבל אתה לא במצב, בוא נגיד שרוב רובנו לא היינו במצב. אני ברוך השם, שוב, אני רק מעשן, אבל לא היה מצב כל כך לתפעל אירוע, יש לך 3,000 איש, לפחות 2,000 איתך בפקק ואף אחד לא חמוש, חוץ מ-20 שוטרים. הם מתחילים להתקדם, אנחנו מתקדמים עוד איזה 20-30 מטר, ונקלענו לסיטואציה שכאילו צד שמאל פקוק לגמרי, בגלל כל ההמולה והסטרס, וצד ימין ריק. צד ימין הוא לכיוון, אני לא רוצה להטעות בכיוונים, אבל הוא לכיוון עזה. הוא לא לכיוון שאנחנו צריכים. אנחנו צריכים לכיוון ירושלים, כיוון באר שבע, כיוון כביש 6, וזה לא הדרך. אמרתי לו, אולי תיסע משם. פתאום אנחנו קולטים ירי – עוד פעם, שומעים ירי, אבל ירי קרוב. אמרתי לו ‘דודו, אל תיסע, יש שם ירי’.
"פתאום אני רואה רכב טס על איזה 80 קמ"ש, רכב אדום, ניסאן, אני לא אשכח, שבור לו כל הקדימה, והדבר הראשון שעולה לי לראש זה כאילו, ‘דודו, הבן אדם דלוק, תיזהר, הוא נכנס לפאניקה, שלא ייכנס בך’. טוב, באמת הוא מסתכל, לא עובר 3 שניות, בום! מטיס אותנו לצד. דודו יוצא בעצבים, אני בא לצאת, רואה פתאום את כל השמשה מחוררת. אני צועק לו, דודו, ירו בהם. אנחנו רצים לרכב, פותח את הדלת, נופלת לי בחורה עם חור בישבן, ואם אני לא טועה, זה היה חור בחזה, היה לה 2 חורים. נבהלתי מהסיטואציה, היינו צריכים להוציא אותה, הוצאתי, אבל נבהלתי ואמרתי ‘אוקיי, מה עכשיו?’ התחלתי לרוץ. עכשיו, רצתי באמוק משהו כמו חצי קילומטר של פקק, של רכבים.
"אני מנסה להגיע לכוחות ביטחון, אמבולנס, שאמבולנס לא יכול לעבור בכלל, הוא בצד השני, ועל הדרך אני כאילו צועק לאנשים שבמסיבה, ברכבים, ‘צאו! יורים, יורים עלינו, יורים! תצאו!’ יש לי גם סרטונים כאילו שזה. אני ממש מתחיל לרוץ לכיוון כוחות הביטחון, מגיע לאמבולנס, שהוא ממש היה אחרון בתור, מתחיל להסביר להם את הסיטואציה בלחץ והם מתחילים להתקדם. עכשיו, במרחק אנחנו רואים טנדר לבן עם איזה 6-7 אנשים. והראש שלנו עדיין לא מבין איפה הוא נמצא, מה הוא כרגע חווה, כי אנחנו עדיין לא בתוך הטירוף, אנחנו בחצי טירוף כרגע. יורים, יש פצועים, אבל אתה לא מבין עדיין איפה אתה נמצא. ואתה בטוח שהטנדר הזה זה עוד מבלים מהמסיבה, שהיו בלחץ. אנחנו מתחילים לצעוק להם: ‘חבר'ה תעצרו! תעצרו!’ אנחנו לא מסיימים את המשפט, מקבלים מטח יריות, פם, פם, פם! מתחילים לברוח לאמצע הזה, לכיוון הרכב שלנו. אנחנו מגיעים לכיוון הרכב, כמו בסרטים. מטח ירי על כל הרכבים, פה, פה, פה.
“עכשיו, מישהו התחיל לצעוק לנו מהצד: ‘רוצו ישר, יש שם סוללה!’ עכשיו, אני, בתור בן אדם שחי במדינת ישראל, שצועקים יש סוללה, ועוד בדרום, אני בטוח סוללת כיפת ברזל. אני רץ לאיפה שהוא אומר, בדיוק השיחים הסתירו, אנחנו עוברים את השיחים, אני רואה סוללת אבן, אבן עומדת, והגענו לשטח פתוח, משהו כמו 20 קילומטר, עם 2 מובלעות – אחד גבוה, אחד נמוך.
"התאספנו שם משהו כמו 1,500 איש. עכשיו, היה איזה אופוריה כזאת רגעית, שכאילו יש לך ירי מפה, ירי מפה, את שומעת טילי נ"ט ופגזים מפה, ואנחנו נמצאים בתוך שטח פתוח עם טיפה עצים, וכאילו יש הרגשה שהירי הוא טיפה רחוק ממך. אתה יכול לחיות עם ה… כאילו, בראש שלך, צה"ל יגיע, מישהו יגיע. יש פה 1,500 איש, היה לך 20 שוטרים, ואני יודע אישית שכמה שוטרים כבר נפגעו, כי ברגע שרצנו, שמענו ‘שוטר נפגע, שוטר נפגע’. עכשיו, אתה באיזה מין סרט שיבואו לחלץ אותך, מינימום מסוק, צבא, משהו יגיע.
"אחרי רבע שעה אנשים מתחילים לאבד את הסבלנות, הירי מתגבר, ואנשים פשוט יורדים למובלעה השנייה. מתחילים לרדת חלק מהאנשים ומתחילים ללכת, ברמה של איזה 2 קילומטר, עד שהם נאבדים בנוף, באופק. טוב, ממשיכים לשבת עוד איזה 5 דקות, והייתה לידי איזה בחורה שהיא הייתה דלוקה לגמרי. באיזשהו שלב אני מדבר איתה, פתאום היא אומרת לי: ‘תראה, יורים עליהם’. אני מסתכל לכיוון המובעלת הרחוקה, אני רואה את האנשים חוזרים, אבל בהליכה. חבר שלה אומר לי: ‘תשמע, גבר, היא דלוקה, זה הפלאפונים, זה השעונים, הכל טוב, היא מכניסה את כולם פה לסטרס’. היא הייתה מאוד רגועה. עכשיו, בגלל הרוגע שלה, העדפתי להאמין לה לרגע שיורים ולא זה, כי בדרך כלל אדם שהוא דלוק, שהוא לא זה, הוא או מדבר או בלחץ, אתה רואה את הסטרס שעובר עליו. הבן אדם מחייך, הבן אדם רגוע, אבל הבן אדם אומר, אני אומר: ‘אולי הוא באמת יותר חד ממני’.
"אני ממשיך להסתכל. עכשיו אנשים באמת הולכים, את רואה שלא יורים עליהם. ממשיך להסתכל, 2-3 דקות, פתאום שומעת טה, טה, טה, ירי כזה מרחוק. פתאום את רואה, כמו בסרטים, את כל החול קופץ ואנשים מתחילים לרוץ. ואז 1 נופל, 2 נופל, 3 נופל. אנחנו פתאום קולטים את הסיטואציה, מתחילים לצעוק לכולם: ‘חבר'ה, יורים!’ לא סיימתי להגיד את זה, התחלנו לקבל מטח. מטח שכל האדמה רועדת. את רואה אנשים פשוט נופלים, נוחתים. אנחנו מתחילים לרוץ באמוק, משהו כמו, אני מצליח לרוץ משהו כמו חצי שעה, 20 דקות, ואני בחור גדול, וממש את רואה בחורה נופלת, עוד גבר נופל, ואתה בסטרס, אתה באמוק, אתה פשוט מרגיש שאתה נלחם על החיים שלך. זה הרגע שאתה בוחר את החיים שלך.
"ממשיכים לרוץ, באמת, איזה 4-5 קילומטר, בספרינטים שאתה לא מכיר, כאילו אתה באמת נלחם... בסוף אנחנו אנושיים, באיזשהו שלב נגמר לי האוויר. וכשאני רץ מהר, אני רץ, אבל ברגע שנגמר אני רואה פשוט אנשים עוברים אותי, ואני פשוט רואה שאני חוזר לקו האש, וכל הסיטואציה, את רואה עדיין, בן אדם נופל, עוד בחורה נופלת. ואני לא אשכח שעבר לי המחשבה, כאילו ‘תחזור’ – ולא היה בי את הכוח הנפשי הזה לחזור לאנשים. ואני רואה אנשים גיבורים, שפשוט חוזרים – ואני יודע אישית שכמה לא חזרו משם – חוזרים להביא אנשים.
"ובאיזשהו שלב, אני הייתי עם 3 חברים טובים. כשהתחלנו לרוץ, אחרי איזה 2 קילומטר, נכנס בי רכב. גם רכבים נסעו על העפר. היה לחץ מטורף, ודרך שם רק הם יכלו לברוח, כי כל הכבישים המחבלים חסמו. נכנס בי רכב ופשוט אני זוכר, היה לי מבט אחד, עם דודו, אני הסתכלתי עליו, זה היה מבט בעיניים שכאילו הזמן עצר מלכת, של הבנה, של ‘דודו, רוץ – זה או החיים שלנו או שאנחנו מתים פה’, כאילו, אין, אני לא אשכח, אני צועק לו: ‘דודו, רוץ! יורים עלינו!’ ואנחנו רצים, הרכב נכנס, מעיף, ואז אני מוצא את עצמי לבד, כאילו בין כל ההמולה, ואני אומר לעצמי, טוב, כאילו, פה אני מסיים את החיים שלי. כאילו, אני רואה שאין לי אוויר, אני על הרצפה. אני קם בסטרס, מנסה לרוץ, ואין לי כוחות. אני ממש מרגיש כאילו שאני מאבד את זה, וזה כבר איזה 40 דקות, שעה בשטח, ואני לא יודע איפה החברים שלי. ואני זוכר שאמרתי, כאילו, קודם כל צעקתי ‘שמע ישראל’, אני זוכר גם, התחייבתי לעצמי שאני אקח לעצמי איזה משהו, באמת, ברוך השם כרגע אני עומד בזה. אני זוכר שאמרתי, אני אסתכל רגע אחורה לראות מאיפה יורים, שאני אדע איך אני רץ בזיגזג. גם ככה הכל פתוח. פה זה כאילו מה אלוקים רוצה, או איך הוא מכוון, וזה מה יקרה. כאילו זה, אתה במטווח, יש לך 1,000 אנשים, ורצים, ואנשים לא מפסיקים ליפול.
"אני לא אשכח, זה אחד מהדברים שנראה לי שרטו אותי, אני מסתכל אחורה, אני פשוט מסתובב, מסובב את הראש, והיה מאחורינו מלא, כאילו במרחק של איזה כמה קילומטרים, שיחים, עצים כאלה, שמשם הגענו. את רואה כמו בסרטים, 4 אופנוענים, 3 זוגות, 2 זוגות MK, קלאצ', אחד קלאצ', אחד RPG ועוד אחד קלאצ'. וכמו בסרט, פשוט תופסים את הרובה ומתחילים לירות. פאפ, פאפ! עכשיו, זה הכל בשבריר שנייה. אתה מסתכל ואתה אומר, יש לו RPG. פתאום את רואה את ה-RPG נשלח. ברגע שאתה רואה את ה-RPG נשלח, אתה לא רוצה להסתכל, אתה גם מפחד שזה יפגע בך, אתה לא מדמיין לאן הוא הולך. שומע בום מחריש אוזניים וצרחות של אנשים. אני לא אשכח, את רואה צרחות של אנשים, אני אישית לא ראיתי איפה זה פגע, שמעתי את הבום ואת הצרחות ופשוט רצתי. ושם כאילו כבר הבנתי שזהו, אם אלוקים לא עושה לי פה נס, אני מת. אני מת, אין, אני רואה אותם פה, והם טווחים, הם פשוט יורים. את רואה אנשים נופלים, נופלים, בן אדם מולי רץ לפניי והוא מקבל כדור בראש. ואני, כאילו, אני זוכר, אני תופס ת'ראש, אני אומר, ‘איך זה הגיוני שהוא קיבל את הכדור בראש ולא אני? אני רץ, הוא לפניי, הוא לפניי, כאילו, מה קורה פה? והם מאחוריי’.
"ואז, אני לא אשכח, היה שם איזה 4 רכבים שהם היו לקראת סוף, הם פתאום הגיעו, ואחד ספג ירי, עשה פרסה. קפצתי על רכב, אני ראיתי רכב, אמרתי כאילו, ‘תמות נפשי עם פלישתים, אני קופץ עליו’. קפצתי על רכב, לא עצר, נכנס בי, העיף אותי על החול שם. עכשיו, אתה לא מתייחס לא למכה, אתה גם לא כועס על אנשים, אתה בפחד עצום, אתה בסרט בלהות כאילו. ואז אני רואה אאודי עושה בדיוק סיבוב, אמרתי כאילו, ‘אני מת, אני מת על הרכב, זה לא מעניין אותי, אני נתפס עליו’. אני זוכר, אני רץ אליו בכוחות האחרונים שיש לי, פשוט ננעל לו על 2 הידיות, הוא נעל אותם, והוא ממשיך ליסוע. ואני פשוט כמו ככה, ואני דופק לו על החלון ואני בסטרס של החיים. ואני צורח לו: ‘אחי תעצור, אני מתחנן, אני אשבור לך את השמשה’, ונותן לו פיצוצים לשמשה. הוא נעצר, עלינו, עליתי לרכב, וקודם כל, הדבר הראשון, אין לי אוויר. אני נשכב ולא מצליח לדבר, גם מהפחד וגם מחוסר חמצן של כל כך הרבה ריצה – רצנו איזה 4-5 קילומטר שם. ואני זוכר שהיה איזה 3 דקות שקט, ואני רק ממלמל ‘אלוהים, אלוהים, בבקשה, בבקשה, בבקשה תציל אותנו מהדבר הזה’. אחרי 3 דקות, עכשיו, כשאני עולה, אני רואה משהו מוזר. 2 החברה, כאילו הנהג והחבר שלו, דלוקים. איפשהו בסוף זה הציל אותנו. אני אמשיך לזה, אבל אני רואה אותם דלוקים. ואני זוכר שאני בסטרס ואני אומר כאילו, ‘על הזין שלי, שיהיו דלוקים, כאילו, רק תן לי להוציא אותי מפה’.
"אנחנו נוסעים, איזה 3 דקות שקט, ואז אחד מהחברים אומר: ‘אושר, יש ירי’. אז אושר עושה לו: ‘פתח חלון, תן לשמוע’. אנחנו פותחים חלון, פתאום אנחנו שומעים טו, טו, אני עושה לו, ‘אושר, סגור חלון!’ רק מסיים לסגור את החלון, מקבל כדור על הרכב וכדור על השמשה. מכופף ת'ראש, הוא בא לעשות פרסה, אנחנו רואים את הרכב, רכב לפנינו עשה פרסה, אז הוא בא לעשות פרסה. הרכב שעשה פרסה, עשה עוד פעם פרסה, ספג עוד יריות. אז צעקתי לו, ‘אושר, סע, סע! לא רלוונטי, סע אחי, סע! אם אלוהים רוצה, אנחנו נקבל כדור! סע, סע, סע, סע!’
"עכשיו, אושר היה דלוק, ואיפשהו זה הציל אותנו, וברגע הזה הוא כמעט איבד את זה, כי הוא חשב שחבר שלו קיבל כדור, אז הוא נהיה בסטרס, הוא עזב את הרכב, אני לא אשכח, כמעט התהפכנו. חבר שלו אמר לו: ‘הכל טוב, תפוס ת'הגה!’ הוא תפס את ההגה ופשוט התמקד. המשכנו ליסוע איזה… בסביבות ה-25 דקות, ורק ירי, רק ירי. מאחורינו איזה 3 רכבים, מלפנינו רכב, ורק ירי. ומאחורינו סופג ירי, מקדימה סופג ירי, אנחנו לא סופגים. באיזשהו שלב נעמד רכב אזרחי על השביל, והיינו בטוחים זה מחבלים. אמרתי לו, ‘אושר, על הזין, כנס בו! לא מעניין על כמה – 200, היינו על 140 בתוך שטח – כנס בו!’ באמת, היינו מרחק סנטימטרים לפני שהוא נכנס, ואנחנו על עפר, 130, פתאום יוצאים לנו 2 חבר'ה יהודים, והכל בזמן של ירי. אנחנו חורקים את הרכב, הם צורחים: ‘תעזרו לנו!’. אין, אין כל כך אופציה. פותחים את הדלת, ואני לא אשכח, אני רואה בחורה מחוררת. אתה תופס את הראש ואין לך מה לעשות. הוא בא לפתוח, שקד, הזה שהיה ליד הנהג, הוא בא לפתוח את הדלת, בום, כמו בסרטים, מקבלים ירי. טאק, טאק, טאק! פשוט ממשיכים ליסוע.
עכשיו, אנחנו היינו המקור הראשוני, עדיין לא היה, בחדשות לא היה כלום. לא היה מובן, המשטרה עדיין לא הייתה בדרך, למרות שעבר כבר 3 שעות. כאילו, היה שוטרים במסיבה, שיאמר לזכותם שנתנו הכל, ורובם לא יחזרו כנראה, אבל אתה אומר לעצמך ‘איך? זה מסיבה מאושרת, איך אין… זה?’
"אנחנו ממשיכים לנסוע לכיוון אורים. באיזשהו שלב אנחנו רואים את בסיס אורים. עכשיו, מה הדבר הנכון וההיגיון הבריא שאדם בסיטואציה כזאת אומר לעצמו? יש פה בסיס – בסיס זה המקום הבטוח לאזרח. ופה נכנס אושר והדלקה שלו שהצילה אותנו. אנחנו מגיעים לאורים, אני אומר לו: ‘אחי, תעצור פה, זה בסיס, זה בטוח’. אנחנו נעצרים ממש על הכניסה, ומאורים יצא עשן שחור. עכשיו, יצא עשן ממוקד אחד, וראיתי כמה פצמ"רים בחיים שלי, ראיתי כמה טילים. זה נראה כאילו נחת שם טיל. עכשיו, הכל טוב, הרגע היה מטח, יש לך מחבלים, בראש שלך נפל פה טיל, הכל בסדר, אבל זה בסיס. אני אומר לו, ‘אושר, תעצור’. הוא מסתכל עליי, הוא מסתכל על העשן, הוא אומר לי: ‘אחי, אני דלוק מהתחת, אני רואה את זה בצבעים, זה עושה לי רע, אני לא יכול להישאר פה, זה יפלפ אותי’. אז אמרתי לו: ‘סע אחי, סע. רק סע’.
"טוב, ממשיכים לנסוע. חבר שלי שהגיע אחריי, אנחנו עוברים את צומת צאלים, אין שם אפילו משטרה. חבר שלי רבע, חצי שעה אחרי כנראה, וכבר היה שם משטרה שחסמה. אנחנו המשכנו לכיוון כביש באר שבע ואז לכיוון כביש 4. אנחנו רק פונים מצאלים לכיוון באר שבע, כמו בסרטים, נופל טיל, פצמ"ר או לא יודע מה זה היה,
איזה קסאם, על הפנייה שלנו. כל הרכב מקבל אבנים, ממש סדקים על החלון, עכשיו, אתה מרגיש, לרגע יצאת מהמסיבה, באיזשהו שלב מפסיק הירי של הצרורות, אתה לא שומע את הצרורות. עזבי שאתה, אין לי פלאפון, כל הדברים שלי ברכב. שכחתי להגיד את זה – כל הדברים שלי ברכב. לא פלאפון, לא ארנק. אני נוסע עם בן אדם שאין לי מושג לאן הוא נוסע, ומה שאתה רוצה זה רק לצאת מהאזור הזה. אתה רוצה לצאת מהסרט בלהות הזה, אתה כולך היית בסטלה, כמובן שכבר אין כלום, אתה מרגיש בסרט אימה, שהוא לא נגמר, כאילו, אתה עובר נקודה, יש ירי פה, עובר נקודה, אתה רואה גופות פה. בלי הפסקה אנחנו נוסעים, אנחנו היינו בטוחים שאנחנו הראשונים, שתביני את ההזיה, אנחנו רואים מחבלים מאחורינו, אנחנו נוסעים, ואנחנו רואים כבר גופות בצידי הדרך. שאתה אומר, איך הגיע לפה מחבל? איך זה הגיוני? עקף אותנו ולא פגע בנו? מה, מה הלו"ז? איך זה? אנחנו עדיין לא מבינים את הטירוף.
"ממשיכים אחרי הטיל הזה ליסוע, פשוט באמוק, הבן אדם הזה לא מעניין אותו כלום, נוסעים, נוסעים, 180, לא אשכח שעברה ליידנו ניידת על 180, אני אומר לו, אחי, תאט קצת. השוטר מסתכל עלינו ככה, פשוט מגביר את המהירות. כאילו, אז איפשהו אני זוכר שירד לי האסימון: המדינה שלנו, קרה משהו, שוטר פה נוהג איתך על 180 והוא עוקף אותך, לא מעניין לו את התחת בכלל על כמה אתה נוהג, זה לא רלוונטי.
"אנחנו נוסעים, מבאר שבע לכיוון כביש 4. שוב, אנחנו בלי חדשות, בלי כלום, גם שהם עם פלאפונים, הם דלוקים, לא מעניין אותם. נוסעים לכביש 4, פתאום חורקת לידנו ניידת שחורה, גם, אני מדבר איתך, אנחנו על 140, הבן אדם עוקף אותנו, פשוט חותך אותנו על 140, עוצר אותנו, אומר לנו: ‘אתם לא יכולים יותר לעבור’. עכשיו, כולנו בפאניקה, הרגע חזרנו מאירוע אחושרמוטה. מה, מאיפה באת עלינו? הוא עוצר אותנו, וכבר כביש 4, אתה רואה כבר את האזור למרכז, אתה רואה את רחובות, יבנה, אתה נרגע, אני לא שם. הוא עוצר, הוא אומר לנו: ‘אתם לא יכולים לעבור, יש מחבלים’. אנחנו עוד פעם בסטרס: ‘איפה מחבלים?’ הוא מצביע ימינה, אנחנו רואים 3 רכבים שקיבלו טיל נ"ט, 3 רכבים וגופות ליד והכל, הוא אומר: ‘יש בדרך מחבלים, אתם לא יכולים לעבור’.
"עכשיו, שוב, את בסטרס כל כך עצום, שאתה אומר: ‘זה לא נגמר, החרא הזה. אני פה כבר באמצע הארץ – לא נגמר, לא נגמר’. עושים סיבוב, עוקפים דרך כביש 3, דרך ירושלים. בסוף מגיעים לראשון לציון. אני יורד בראשון לציון, קודם כל, בלי כלום, רועד, לא מבין בכלל מה הלו"ז. הדבר הראשון שאני מקבל בראשון לציון זה ‘יש פה חשד למחבלים’. זה לא נגמר, ואני פשוט לא יודע איפה לקבור את עצמי. ואנשים, עכשיו, אתה יורד מהרכב, הרכב כולו פגוע, אנשים בכלל לא מבינים מה קורה לרכב, את יודעת, נכנס לתוך ראשון לציון, כולו מחורר, אנשים מסתכלים כמו זה, ואתה לא יודע איפה, איך להתחיל להסביר לאנשים ולהגיד להם: ‘אתם לא מבינים איזה מציאות יש עכשיו. אתם לא מבינים’. כאילו, אני מנסה להסביר לאנשים, הם עושים לי: ‘לא, אחי, אתה, הכל טוב, כאילו מבינים שעברת תופת, אבל אחי, תירגע קצת, תתאפס על עצמך’. ואני אומר, אני זוכר, אני מתחנן לבעל הקיוסק. אני אומר לו: ‘אחי, אתה לא מבין איזה טבח יש בחוץ’. ומתחילים לקבל רק את הסרטונים בטלגרם, ומתחילים רק להבין את הסיטואציה. ואנשים כאילו מקיפים אותי במעגל, וכאילו אני מרגיש שאני מספר סיפור מארץ אחרת לגמרי כאילו, הם לא מבינים על מה אני מדבר. וממשיך לעבור בטלגרם. כבר ביקשתי פה טלפון מבעל הקיוסק, התקשרתי לחבר שהיה במודיעין, היה גר עם בת זוג שלו.
"בא לאסוף אותי, הוא עושה לי: ‘אלעד, טירוף, טירוף, טירוף’. מגיעים, אני לא יודע בכלל מה הולך, מגיע לבית שלו במודיעין, פותח את החדשות, רואה מחנה אורים נטבח. קודם כל, אני מנסה להסביר להם את הנס, הם לא מבינים מה אני אומר להם. אני אומר: ‘אני הייתי אמור להיות שם’, והם לא מבינים, ואני בלחץ, לא מצליח להסביר את עצמי. והיא מסתכלת עליי, בר, ומנסה להרגיע אותי והיא אומרת לי: ‘הכל טוב, מה היית שם? מה היית שם? בוא תנסה להסביר לנו’. אני אומר להם: ‘אני עצרתי באורים, אני רציתי לרדת באורים’. פתאום נתפס לי גם הנס שם.
"אני זוכר שאחרי איזה 4 שעות שכולם כזה מרגיעים אותי קצת, נותנים לי להתאפס, התקלחתי. יש לי עוד 5 חברים שאני לא יודע מה שלומם. מנסה להשיג בדרך לא דרך, דודו בדיוק הגיע לצאלים, לבד. זה אומר שעוד 4 חברים נעדרים. עושים חמ"ל טלפונים, עדיין לא נוסע הביתה. ההורים שלי דתיים, אני בתקווה שהם לא ידעו עדיין את הזה, למרות שבדיעבד הם כבר ידעו. האחים שלי הם לא דתיים, אז אני בקשר עם אח שלי, דרך טלפון של חבר. בסביבות 15:30, ההודעה הראשונה שאני מקבל דרך חבר, זה שחר ואורי, שזה 2 חברים שלנו, בחיים, מוקפים מחבלים. אתה לא יודע איפה לקבור את עצמך. זה אחים שלך, זה אנשים שעברנו כל כך הרבה, כאילו, אתה פשוט מאבד את זה, איבדתי את זה לגמרי. אתה אומר: ‘אני רוצה עכשיו רכב, אני רוצה עכשיו לנסוע, זה לא מעניין אותי’. כאילו, אתה ראית דברים, גופות מושחתות כבר ראיתי, כאילו, אתה אומר: ‘אני לא רוצה שחברים שלי יהיו שם’. והטלפון נותק. עוד יותר סטרס.
"נוסעים לכיוון הבית, שוב, אני גר ביהודה ושומרון, מצד אחד מלא ערבים, מצד שני, כמה שהם אידיאולוגיה תואמת, הדרום, כשהוא פועל, הרבה פעמים את לא תרגישי את זה אצלנו ביהודה ושומרון. כאילו, שוב, עולם אחר. אתה מרגיש שאתה מנותק. אני זוכר שאני מגיע הביתה. וסבא הוא איש צבא, סבא הוא דרגה בכירה. מגיע הביתה, כולם קודם כל בסטרס, לא מבינים, הבנתי שכבר נגמרה השבת לפי הדתיים, הרבנים הוציאו הודעה שנגמר השבת. סבא שלי אומר לי: ‘תשמע, אלעד, יש אסון נורא, 22 הרוגים’. אני זוכר שהיה בא לי כל כך לבכות, עד עכשיו לא בכיתי כאילו, זה לא יצא ממני, לא היה מקום לרגש להתבטות. אני זוכר שרציתי לבכות והסתכלתי עליו: ‘סבא, יש לך מעל 300 הרוגים’ – הנה, עכשיו זה, ‘יש לך 300 הרוגים, אני ראיתי את זה בעיניים’. סבא שלי אומר לי: ‘מה פתאום? זה לא הגיוני. אני הייתי במלחמת יום כיפור, כאילו, אני ראיתי’. ‘סבא, היום מתו 300 אנשים, אני ראיתי אנשים נטבחים, ראיתי אנשים מקבלים כדורים בראש, סבא’. ואני זוכר שסבא שלי לא מאמין, סבא שלי אומר: ‘אלעד, כתוב 22’, אני אומר לו: ‘סבא, היום, יעלה ל-400’. ולקח איזה 3 ימים, יומיים עד שעלה ל-400. לקח איזה 40 ומשהו שעות. ואני זוכר שרק אז הבנתי את גודל המקרה וגודל הנס שהייתי שם, ורק אז גם הבנתי, פתאום אני רואה, אני פותח את הטלוויזיה, אני רואה כפר עזה, אני רואה בארי,
אני רואה פה, ואני אומר, ‘בוא'נה, הם לא יודעים איזה טירוף, אנשים לא מבינים כאילו, אנשי צבא שעכשיו דנים בזה, הם לא יודעים, עם כל המצלמות שלהם, הם לא יודעים מה הלך’, וזה הוכח בסוף. אנשים פשוט לא האמינו לגודל הזוועות וכמות הגופות שיהיה.
"ואני זוכר שיומיים אני בבית, מלקה את עצמי, חושב איך הייתי יכול להציל מישהו פה ואיך הייתי יכול להציל מישהו שם. ועל הדרך אני רציונלי, אני באמת בן אדם עם ראש על הכתפיים, אני מגדיר את עצמי. אני חושב, אני אומר, כאילו, ‘אלעד, היית בתופת, אתה לא צריך להלקות את עצמך. היית קר רוח, היית זה’, נכון, בעיניי, יהיה הרבה אנשים שיגידו גיבור, אני לא גיבור, הייתי קר רוח, הייתי מפוקס על החיים שלי. היה שם גיבורים, היה שם אנשים שחזרו לתופת, אנשים שלא חזרו גם מהתופת. שלפו אנשים. את רואה, לוקחים, כאילו אתה גם אומר לעצמך, ‘אח שלי, למה אתה חוזר? זה לא תגיד יש לך לאן לקחת את הבחורה – יש שם איזה גבעה, אתה תתחבא איתה. הכל פתוח! אתה רץ איתה, אתה עכשיו 2 מטרות במקום אחד!’ ואת רואה אנשים עושים את זה, ופשוט מקריבים את החיים, ואת רואה אנשים עם כדורים... זה גם מחזה שאני לא אשכח. אני זוכר שאני רץ עם בחורה, ואני תופס לה את היד ואני אומר לה: ‘רוצי!’, והיא לא מצליחה לרוץ. ואז היא צועקת לי: ‘קיבלתי כדור ברגל’. עכשיו, אתה באמצע ריצה באמוק ואתה גם מקבל את הזה, אתה לא רוצה אפילו להסתכל, אבל אתה מסתכל רגע ואני רואה את הרגל מדממת. זה היה נראה כאילו היא קיבלה מכה ברגל. ואנחנו רצים איזה 5 דקות, פשוט אחרי 5 דקות אני רץ איתה ככה, אני גורר אותה, באיזשהו שלב נעלמת לי היד, כאילו אני מרגיש שטון נפל. אני מסתכל, אני רואה אותה על הרצפה. לא היה מרחק גדול, אז לא היה יותר מידי לחזור. אני פשוט מתקרב אליה אני עושה לה, ‘בואי!’ ואז אני רואה את הרגל פשוט לא במקום, ואתה אומר: ‘איך היא רצה ככה 5 דקות?’ הרגל לא במקום, אין מה להחזיר, כאילו, הרגל לא במקום, הרגל ככה. איך היא רצה את זה? טירוף.
"ואז, ביומיים שהייתי בבית אכלתי קצת כאפות. לא אגיד לך שחוויתי, שהתחלתי את ה… יש לי חברים פוסט טראומטיים. לא היה לי חלומות, לא היה לי זה, אבל כן התחלתי להבין שאני קם מזיע, אני קם עצבני בטירוף, אי אפשר לדבר איתי. אין, עד שאני לא עושה את הפייסל – עכשיו כן, אני מעשן, אבל גם שאני קם בבוקר, גם אם אני עושה פייסל בבוקר, לוקח לי את ה-4 שעות, 5 שעות, תן לי להתחיל את העבודה, להתפקס. אין, כאילו, את לא יכולה לדבר איתי בלי השאכטה הזאת בבוקר. ובאיזשהו שלב אמרתי: ‘תשמע, כאן אתה מדרדר את המצב שלך’. אני עמוק בתוך הסיטואציה, אני רק חושב וחושב מה יכולתי לעשות, אני חי, אני זוכר שאני רואה את הסרטון של המיגונית שהם זורקים, ימח שמם, את הרימון, ובדיוק עישנתי, ואני מתעמק בזה, ואני פשוט הרגשתי שאני חוזר לאירוע. הרגשתי את הכאב, את הפחד. אני רואה את הפרצוף שלו ואני חווה את זה. ואני צובט את עצמי ואני אומר: ‘אתה לא תעשה לעצמך טוב פה’. ואני זוכר שאני יושב, ומלא אנשים מתקשרים – גם גופי תקשורת, גם משטרה, גם חברים – ואני אומר: ‘אני חייב לעשות משהו. קודם כל להחזיר את עצמי לשגרה, וגם להרגיש שאני מועיל לעצמי במשהו.
"ואז במקרה באותו יום הלכתי להביא טלפון חדש, המ"פ שלי מתקשר, אומר לי: ‘אלעד, צריך אותך במילואים’. עכשיו, כמובן שהם לא יודעים שהייתי במסיבה. אמרתי לו: ‘אני מגיע’”.
מראיינת: "לא אמרת לו שהיית במסיבה?”
ארנרייך: "עדיין לא. יצאתי לכיוונו, הגעתי לכביש 6, באר שבע. שם פתאום התחילו לי הדפיקות לב, פתאום אני מזהה את כל הדרך, והדרך הזאת פשוט הזכירה לי את התופת. אני זוכר שכל הדרך אני נוסע ואתה אומר לעצמך ‘זה סרט אימה. מה זה הדבר הזה? זה לא נגמר’. ושם התחילו הדפיקות לב. התקשרתי למ"פ ואמרתי לו: ‘תקשיב, יש לי מחויבות ויש לי רצון, ואני אגיע למילואים האלה. אתה תצטרך להבין – הייתי במסיבה’, אני,
התפקיד שלי הוא בגדול, נהג מבצעי, לא רלוונטי כל כך מה זה, אבל בגדול נהג מבצעי. ואני זוכר שאני אומר לו: ‘תקשיב, אני אעשה הכל, אתה תצטרך אבל להתחשב במצב’. הוא ישר נבהל, אומר לי: ‘אז מה אתה בא בכלל?’ אמרתי לו: ‘אני צריך את המילואים האלה – כמו שהמילואים צריכים אותי, אני צריך אותם לא פחות. אני אתן הכל, אבל תדע שאם אני פה במצב רוח ככה, או פה בנפילה, או כן אחי, אני אומר לך, מעכשיו, אני הולך לעשן בלילה, שאני לא בתפקיד כמובן, שאני לא מסכן את ה...’ הוא אומר לי: ‘אלעד, רק תגיע והכל יהיה בסדר’”.
"וברוך השם, אני כבר שבוע וחצי במילואים. ירדתי כמה פעמים כבר לדרום, לזה. ספציפית לא לרעים, אבל לכל האזור הזה. תשמעי, זה מלחמה. אין לילה שאני ישן נורמלי, לאו דווקא מסיוטים או משהו. קודם כל, זה איפשהו, הפחד הזה ללכת לישון, לראות את כל האנשים שראית, את כל הדברים, שבאמת, הגוף רק עכשיו מתחיל לאכול. נשים אצלי זה גם משהו שהוא מאוד יקר וקדוש בעיניי, והדברים... לא ראיתי אונס, אבל ראיתי השחתות של גופות, ראיתי גבר מחורר ובחורה מושחתת לגמרי. פגעו לנו בדברים הכי קדושים, בדברים הכי יקרים, בילדים, בנשים. זה משהו שמלווה, זה משהו ש… אפילו ביצר הנקמה איפשהו. פשוט שרוט על זה, אתה… הדברים שלעולם לא תיארת, קרו לך מול העיניים. הסיפורים שראית בסרטים או שמעת מאנשים, חווית אותם אתה.
"זהו. אז כרגע מעסיקים את עצמנו, משתדלים לחזור לשגרה, מקווים שניתן להם בראש. הדרך עוד היא דרך ארוכה, ואני מאמין שרק היום שאחרי, אז נבין את גודל הסיוט שעברנו, כי כרגע כולנו מעסיקים את עצמנו, כולנו כרגע חווים בדרך כזאת או אחרת, אבל אין לנפש שקט כרגע. לא להבין את מי הוא איבד, לא להבין את מי הוא ראה. זהו. אני מקווה בעזרת השם שזה ילך ויתנקה מאיתנו, שהנפש תחזור כמה שהיא יכולה לתלם.
מראיינת: "אמן”.
ארנרייך: "אמן”.
מאוחר יותר הוסיף ארנרייך לגבי הטיפול "הייתי לומד בפרויקט היל"ה, העו"סית שלנו מכירה כל החבר'ה שהיו קצת בעיתיים וקצת נשרו – וזה בגדול החבר'ה שהיו במסיבה. אז הזמינו לנו מטעם המועצה פסיכולוג, שאמרו שביום-יומיים הראשונים זה הכי משמעותי. אז אספו כמה חבר'ה, וזה היה אז הפעם הראשונה, שכל החברים שבאו למסיבה ביחד נפגשנו, והיו שם עוד כמה. וזה הרגע קודם כל שבאמת התמלאתי פיצוצים ועוצמות, שהבנתי את גודל הנס, שעדיין, גם עכשיו עדיין לא הבנתי את גודל הנס, אבל אז אתה מבין את ההתחלה של הנס, ועם גודל הנס אתה גם חווה כאב, כי לעומת זאת, היה שם אחד שלא היה מהחבורה שלנו, הכרנו אותו, חבר טוב, שמספר על 2 חברים שנעדרים עדיין, וממש כמו בסרט, באמצע שהוא מספר, הוא מקבל הודעה שעוד חבר, גילו לו שהוא נרצח. וגם פה, אתה מקבל עוד פרופורציה ועוד הבנה. חבר שלך עכשיו, עוד פעם, הודיעו לו 3 חברים, ואנחנו פה 6, וכולם 6 חזרנו.
"ואני זוכר שיום אחרי כבר התגייסתי, אני מקבל, אז קניתי את הפלאפון, אני מקבל תמונה שלי ושל דודו מהמסיבה. וידידה כותבת לי: ‘אלעד, זה נס’. עכשיו, אני עושה לה: ‘כן, זה נס’, אני מבין כאילו מה עברתי. היא עושה לי: ‘לא אלעד, תסתכל מה כתוב בתמונה’. ואז אני רואה שהאדם שצילם את התמונה, מעלים את התמונה בשמו, בפוסט, שאנחנו האנשים האחרונים שהוא צילם, והוא ככל הנראה או נחטף או נרצח. פתאום אתה מסתכל ואתה מבין, מעבר לזה שראית גופות, ראית אנשים מקבלים כדור מול העניים שלך. אתה אומר: ‘כמה קרוב זה היה אליי. אני התמונה האחרונה שהוא צילם לפני שהוא נחטף! כמה קרוב זה היה אליי’. כאילו, הבן אדם מאחוריי, זה יכל להיות אני ודודו. זה לא היה מחייב שהוא, הוא היה 10 ס"מ ממני. ועד עכשיו אתה מחבר חלקים. פשוט לא נתפס – לא גודל הניסים ולא גודל הזוועות.
"אני מאמין שאנחנו נותנים ליצר המלקה, או ליצר הלא נכון אוכל, הוא גדל, ואם אני אלקה את עצמי, על אם יכולתי לעזור יותר או לא, ולאו דווקא זה – זה נכון המחשבה הזאת, כי ברציונל היא לא נכונה. אתה חי ועברת תופת ועשית ככל שביכולתך. אבל במקום להזין את המפלצת הזאת, אז אני מזין אותה בתרופה, ואני משתדל כמה שיותר לעזור לאנשים. וגם ביומיים האלה שהייתי בבית, אני זוכר לפני שהתגייסתי, פשוט נסעתי לכל מקום להביא אוכל, תרומות לחיילים. משתדל להיות בחברה, אבל אין יותר מדי דרך – יש בי פחד, פשוט לא לפגוש את זה בעוצמות. אני יודע שאני אפגוש את זה. השאיפה שלי זה לפגוש את זה לאט לאט. לא לרוץ לתוך המפלצת. להכיר אותה, להכיר ולדעת איך להתמודד איתה. זהו, בעזרת השם”.
מראיינת: "בעזרת השם, בעזרתך, שאתה עושה הרבה כדי לעזור לעצמך. זה עוזר”.
ארנרייך: "כן. אולי גם קצת בורח".
מראיינת: "אני חושבת שאולי לפעמים יש איזושהי תרופה בבריחה, כשהיא זמנית”.
ארנרייך: "כן, אבל אנחנו בני אדם, אנחנו לפעמים נופלים לנוח מדי. לברוח... לפעמים פוחדים ממה שעברנו – זה בריא, וזה לגיטימי, זה הגיוני, אבל, פחד זה… צריך לדעת באמת להיות עם היד על הדופק ולדעת איפה אתה בורח יותר מדי, איפה אתה בורח כבר מהטיפול העצמי או... לא הגזים, לא דווקא בעישון ולאו דווקא בהפנמות. יותר לשתף, יותר לדבר, לנסות להתמודד יותר. אחת המחשבות שלי זה לבוא לפה, לדפוק טיל, אבל אמרתי כאילו, איך אני אצליח לדבר את כל מה שעל הלב שלי, נורמלי וחלק, להוציא ממני את הפיסת רגש הנכונה, האמיתית, שלא, אני לא אצטרך לזייף אותה עם איזה חיוך של ‘אה, פצוץ’. זהו, עובדים על זה, איך אומרים? יום על יום”.
מראיינת: "אני מבינה. אתה מצליח לשמוע מוזיקה?”
ארנרייך: "שירי אחדות כרגע..."
מראיינת: "תן לי דוגמאות”.
ארנרייך: "חנן בן ארי, השיר החדש שהוא הוציא לפני יומיים, וכל מיני שירים על מלחמות של אייל גולן או של הצל וכאלה, שזה דווקא, הצל נגיד זה לא אנשים שאני שומע, אבל השירים פתאום, המילים, הן עוצמתיות פתאום, אתה פתאום חווה את התופת שמדברים עליה. אתה מבין גם איך האסון הזה גדול, ואיך יכולת למנוע, דרך השיר, איך הוא יכל להימנע, ואיך הרבה מהאסון הזה... קודם כל, אנחנו כולה אזרחים תמימים ולא עשינו שום דבר רע, אבל אתה מבין גם פתאום דרך השירים איך האסון הגיע משטויות, איך האסון יכל להימנע, איך הרבה דברים בעם שלנו, בנו אישית, לאו דווקא באחר, כל כך גרועים וכל כך אנחנו היינו חסרי אחריות לסביבה. וכרגע אני מנסה להקשיב לשירים כמה שיותר מעודדים או כמה שיותר מחברים, כי פתאום, אחרי המאורע הזה... כאילו, אני אישית בדעותיי ימני, ואני לא מתווכח עם שמאל, ימין, זה לא מעניין אותי באמת המפה הפוליטית. פתאום, אחרי מאורע כזה, כשאתה מסתכל רגע על יום כיפור שהיה, ועל השנה החולפת, ויש הרבה
צדק והרבה אי צדק בדברים, אבל זה לא רלוונטי. אתה מבין כמה זמן לחינם בזבזת, וכמה חוסר עירנות, כמה עירנות שהיית צריך, נתת לשווא למקומות לא נכונים. אני חושב שמוזיקה זה משהו שמחבר, בלי קשר... טראנס זה משהו של חופש ואהבה, וזה לא רלוונטי מי אתה ומה אתה, ואני חושב שכרגע זה התרופה הנכונה, לי אישית – מוזיקה ואנשים”.
מראיינת: "מוזיקה ואנשים. מעולה. זה נשמע לי… אפילו אני אוהבת.
ארנרייך: "צ'יל, הלוואי”.
מראיינת: "ואתה, איך אתה – משוחרר כזה בבסיס, ואתה משרת עם חבר'ה שאתה מכיר במילואים?”
ארנרייך: "כן. תשמעי, אני אלוף בלשחק את המשחק. בחיים שלי, הייתי, לטוב ולרע, מאוד מניפולטיבי, אז כן, אני יודע להזרים את עצמי ואני יודע לזרום. בסוף אנחנו כן חווים את הנפילות ואת הכאבים, זה רגעים מאוד פרטיים. גם אני בן אדם שמשתדל להישאר תמיד חזק ותמיד לעזור, וקשה לו מאוד לבקש את העזרה. אבל בסוף אנחנו בני אדם. גם אנחנו חווים את הצביטות, את המחשבות. אתה יושב לבד ואומר כאילו, ‘מה אתה עושה פה?’ איך אומרים? שמים את עצמנו על שגרה. אין, חייב, אז כן, מחייכים, צוחקים, משתדלים לעבוד, פחות נותנים מקום. נצטרך לדעת לחיות עם המפלצת, כמו שאמרתי”.
מראיינת: "מאז המפגש עם הפסיכלוג והחברים, יצא לך לדבר עם איזשהו איש מקצוע?”
ארנרייך: "לא. בעזרת השם, יש לי... שבט הנובה פתח משהו נחמד בחוות רונית, משפחתי כזה, חמוד. בגלל שאני במילואים עדיין לא יצא לי להיות שם, אבל בעזרת השם מחר אני מתכוון להיות שם. אני לא מתכוון לזרוק את זה, אבל מפחיד להיכנס לתוך מקום שאתה... רק מתאר מה ראית, אז להיכנס לנפש שלך זה עוד יותר מפחיד”.
מראיינת: "אבל אתה תעשה את זה, נכון? תשמור על עצמך”.
ארנרייך: "אני אשתדל לעשות את זה, בדוק. יש בי רצון לחיות חיים טובים, להמשיך לרקוד, להמשיך להיות שמח, ובשביל זה צריך לעבוד על זה. כי אם ניתן לזה מקום, כנראה שאנחנו רק נדעך. ואין סיבה שנדעך, רק להאיר, אנחנו צריכים להאיר את ההמשך, להראות שאנשים שרקדו שם ונפלו זה לא סתם, ואנשים שנרצחו בבית שלהם, זה לא סתם. אז נכון, קרה הדבר הכי גרוע שיכולנו לחשוב, את הטירוף, את הסרט אימה, את החלום בלהות, אבל אנחנו נצטרך להמשיך, ומי שהיה שם זה אנשים שהם יצטרכו להנהיג את ההמשך, לאו דווקא במסיבה, מי שחווה את התופת, מי שראה ויודע מה אנשים מרגישים, ואיך לגשת ואיך לדבר. כי היום זה כבר לא אנשי הטראנס – זה כבר נוגע לכל המדינה.
מראיינת: "נכון. וואו, איזה, איזה סיפור, אה? ממש… מטורף, מדהים”
ארנרייך: "כן, טירוף. סרט אימה”.
מראיינת: "אני חושבת ש... אמרת שאתה לא רוצה שיקראו לך גיבור, אני לא אקרא לך גיבור, אבל אני כן אגיד לך שאתה מאוד מעורר השראה בעיניי – הנכונות שלך, כל כך מהר לעלות על מדים, וליסוע למילואים, ואתה יכול להגיד לי כמה שאתה רוצה שזה היה גם כי אתה צריך את זה. אני עדיין חושבת שיש כל כך הרבה אפשרויות שיכולת לבחור בהם בשביל עצמך, שזה מדהים שזה מה שבחרת לקום ולעשות. ואני גם רוצה שוב,
באמת להודות לך, על הכנות ועל הפתיחות, ולהגיד לך שאני פה בשבילך – יש לך את המספר שלי, והלוואי שבאמת תרגיש בנוח, מבחינתי גם עוד 10-15 שנים, מתי שאתה צריך או מה שאתה צריך, אפילו אם אתה לא צריך ורק רוצה, אז אני כאן. אני יכולה לתת לך חיבוק לסיום?”
ארנרייך: "בטח, כפרה עלייך, באהבה”.
מראיינת: טליה אבישי
עריכת וידאו: עומר סחייק
