מפוני העוטף בים המלח: "אנחנו במקום הכי נמוך בעולם ומכאן נוכל רק לעלות" | ביקור מטלטל

זו שעת צהריים בחוף ים המלח, וצבעים מהפנטים של כחול וחום מחברים בין האדמה, המים והשמיים. כיסאות שיזוף מיותמים זרוקים בכל מקום, אבל התיירים האירופיים המאפיינים את המקום כבר לא מגיעים. את בתי המלון גודשים עכשיו ניצולים ומפונים מטבח 7 באוקטובר. כבר חודש נובמבר, אבל השמש עדיין חמה ורק אנשים ספורים נמצאים על החוף. 

חופי אלברט בן ה־74 משדרות פונה מביתו לים המלח. כדי לתפוס כמה רגעים של שפיות הוא התיישב על כיסא מול הים. ועדיין - פניו ממחישות היטב את המועקה הנפשית שבה הוא שרוי.

"כבר שבועיים אני כאן ומרגיש את הגעגוע הביתה", הוא אומר. "למרות שאומרים שפינו אותנו לבתי מלון, זו לא באמת חופשה. זה לא נראה כך. אנשים כאן עברו תופת בשמחת תורה. שמענו וראינו הכל, את המכוניות ואת המחבלים שנכנסו פנימה, ולא הבנו. איבדנו חברים וקרובי משפחה. אנחנו רגילים לרקטות, אבל לא האמנו להיקף כזה של מחבלים שנכנסים פנימה".

גם כשקולו נשבר, אלברט מנסה לשדר אופטימיות: "נכון שאנחנו נמצאים בים המוות, וזה המקום הכי נמוך בעולם, אבל אין לי ספק שדווקא מכאן אנחנו נוכל לעלות ולצמוח. אני מקווה שהמצב הנוכחי יאחד אותנו. אתה רואה כמה אנשים תורמים ומעניקים עכשיו. הלוואי שרוח ההתנדבות בעם תימשך כך גם כשנהיה בשגרה".

לעקורים: מחסן של פריטים

במרחק של כמה פסיעות מחוף הים נמצא המרכז מסחרי. בקומת הקרקע שלו הוקם חמ"ל של תושבי האזור למען המפונים. התרומות מגיעות מתושבי האזור וגם מחברות שונות. בין החדרים נמצא גם מחסן עצום ובו כל פריט שמי שנעקר מביתו עשוי להזדקק לו: טיטולים, צעצועים, מוצרי היגיינה, אפילו חנות בגדי יד שנייה הקימו שם. 

"המפונים יכולים לבוא, למדוד ולקחת מה שבא להם בחינם", אומרת נילי סורקיס מערד, מנהלת המתנדבים בחמ"ל האזרחי. "פתחנו חנויות חינמיות של בגדי ילדים ומבוגרים. החמ"ל נפתח ביום השני ללחימה. זה התחיל באיסוף תרומות מאנשים פרטיים ולאחר מכן גם תרומות מחברות – הכל כדי לספק את הצרכים הכי בסיסיים של אלפי מפונים שנמצאים ב־14 בתי מלון כאן. יש לנו מערכת מדהימה שבנויה ממתנדבים, בכל מלון יש מי שמרכז את כל הפניות של התושבים. אנחנו מייצרים פה רשימות מסודרות, אורזים ומפזרים אצל האנשים".

כשהיא עורכת לנו סיור סורקיס מכניסה אותנו לחדרים עמוסים צעצועים, שחלקם חדשים לחלוטין. "היה סיפור אחד שתפס אותי במיוחד", היא אומרת, "המפונים הגיעו חסרי כל ובאחד מבתי המלון היה ילד קטן ומתוק שרצה צעצוע של באטמן. הבאנו המון צעצועים, אבל עדיין לא היה באטמן והוא פרץ בבכי קורע לב. אח שלו, מעט בוגר ממנו, מצא משאית של ברביות והצליח לשכנע אותו שזו משאית של גיבורי־על. הילד יצא מבסוט מהמשאית הזו. ביום שלאחר מכן כבר קיבלנו 750 צעצועים והצלחנו להביא לו באטמן. אם יש משהו שעושה אותי שמחה, זה שהצלחתי טיפה לשפר את מצב הרוח שלהם, יחד עם כל המערכת". 

אזור המלונות של ים המלח שינה את פניו. בכניסה לכל לובי מלון מוצבים חיילים עם וסטים כתומים, וכוחות משטרה ומג"ב נראים ברחבי הטיילת. בכל מלון נמצאים ניצולים או מפונים שהגיעו ממקום אחר בעוטף, ובחלקים מהם אף הוקמו פינות הנצחה לנרצחים, או פינות תזכורת עם תמונות החטופים. כל קהילה כאן כואבת את אובדנה, מבכה את ילדיה ומחפשת נחמה.

"היינו לבד באירוע"

אזור המלונות נמצא במועצה האזורית תמר, זו שרק ימים ספורים לפני הטבח בדרום, במהלך חול המועד סוכות, אירחה את פסטיבל המוזיקה תמר ונאלצת להתמודד עכשיו עם מקרה אחר לגמרי. בתחום המועצה שישה יישובים, ביניהם עין גדי, נווה זוהר, נאות הכיכר ועין חצבה ומתגוררים בה כ־2,500 תושבים בלבד. באזור המלונות, שלרוב מארח בעיקר קבוצות גדולות של תיירים, נמצאים בימים אלה אלפי ילדים וצריך למצוא להם בתי ספר ופעילויות.

ראש המועצה, ניר ונגר, שרתם את משאבי המועצה שלו למשימה הגדולה הזאת, אומר: "אנחנו כבר יותר מחודש אחרי – ורק עכשיו התייצבנו מבחינת העזרה הראשונה. עכשיו צריך להמשיך לתת טיפול כולל. מאוד קשה להיות בבית מלון במשך שלושה שבועות עם ילדים, זה לא דבר טבעי ויוצר הרבה לחץ. ההנחה שלי היא שהמפונים יישארו פה לפחות עוד חודשיים-שלושה וצריך לייצר פה שגרה. אנחנו נערכים לתת שירותים עד סוף השנה, אבל זה נורא תלוי בקהילות. קהילה מאופקים או משדרות תתחיל כנראה לחזור לאט לשגרה, אבל קהילה כמו בארי - אין לה לאן לחזור, זה ייקח הרבה יותר זמן".

בצל הביקורת על חוסר הסיוע של המדינה למפונים והכאוס הסובב את הטיפול בהם, אומר וגנר: "יש כמה משרדי ממשלה שמהיום הראשון נמצאים איתנו יחד כתף אל כתף: הבריאות, הרווחה, הפנים, החינוך. הם נמצאים בשטח ועובדים. כל שאר המשרדים, חשבנו שהם מיותרים לפני והם הוכיחו שהם מיותרים עכשיו. בנוסף, יש בעיה במערכת שעדיין לא העבירו את הכספים, מבקשים מהרשויות לעשות ולהקים. הם התחייבו להעביר כסף, שעדיין לא עבר. אנחנו רשות איתנה, אבל לא לכל הרשויות יש את היכולות שלנו ואין להן איך לנהל אירוע כזה. בעשרת הימים הראשונים היינו לבד באירוע. כל העובדים והתושבים התייצבו. הגיעו אלינו מפונים על הידיים כי הוציאו אותם בלי כיסא גלגלים ורכשנו עבורם כיסאות גלגלים. היה ילד שבאמצע הלילה קיבל התקף בכי והיה חייב כדורגל. עובד שלנו נסע שעה עד הבית כדי להביא לו כדורגל. מה שהכי מרגש אותי זה שבסוף אלה כיתות הכוננות והאנשים שעצרו בגופם את האירוע הנורא מלהגיע גם לאשדוד ולתל אביב".