"הקטע החברתי עוזר לתהליך ולנפש": ביקור במחלקה שמסייעת לפצועי המלחמה לחזור לשגרת החיים

המרפסת המרווחת של "הבניין לשיקום המבוגר" שבבית החולים שיבא יוצרת תחושה רגעית כאילו אנחנו על גג של איזשהו בית הארחה. ערסלים, ספסלים, שולחנות עם הרבה אוכל ומעגלים תוססים של חברים ומשפחות.

אבל כאן נגמרים הנופש והדמיון. כי מבט מהיר בנוכחים חושף מייד את התמונה העגומה: חיילים במדים לצד חבריהם הצעירים עם קטיעות גפיים וחבישות על גופם.

בתוך שלושה ימים הפכה המחלקה הזו למרכז השיקום של 54 נפגעי מלחמה. במסדרונות הוסיפו לאחרונה, לרווחת המאושפזים, כמה שולחנות ביליארד וכדורגל, הביאו פלייסטיישן וחיברו מסך גדול בלב המחלקה. על כיסא במועדון יושב שימי תבורי, שהגיע למקום עם גיטרה כדי לשיר לפצועים ולעודד את רוחם. אומרים שבערב אי אפשר למצוא כיסא פנוי על הגג.

את סמ"ר רון, חובש מגדוד 13 של גולני, אנחנו פוגשים שם. הוא יושב במרפסת, מוקף בבני משפחתו, ומתאושש מפגיעת טיל. ידו הימנית נקטעה, הוא נפגע גם בעין ימין ובשמיעה, וגם נפצע בירך. התחבושות עדיין מסתירות חלק מהפציעות. בעוד חודש יחגוג יום הולדת 21, והיה אמור להשתחרר מצה"ל. בבוקר של 7 באוקטובר הוקפץ מביתו שבנהריה לאזור קיבוץ סעד. במשך שש שעות חילץ פצועים מאזורי הקרבות וטיפל בהם עד שנפגע בעצמו.

18 מחבריו לפלוגה ב' נפלו בקרב על מוצב נחל עוז, כשנלחמו בנחיתות מול כ־150 מחבלים. את ידו איבד כשטילי חמאס פגעו ברכב שבו נסע. "עפתי מהרכב. מהחום של הטיל נצרבו לי העורקים, וזה הנס. הייתי זרוק שעתיים בשטח והייתי אמור לדמם למוות בלי חוסם עורקים", הוא משחזר. "כולם המשיכו למוצב. אחרי חצי שעה הבחינו שאני לא נמצא ודיווחו ליחידת החילוץ, והם איתרו אותי".

לאחר שהורדם והונשם בסורוקה, ובתום טיפול נוסף במחלקה כירורגית בשיבא, רון מציין כעת את השבוע השלישי בשיקום, ולפניו לפחות עוד שלושה־ארבעה חודשים. "מטרת השיקום היא להפוך את יד שמאל לחזקה, ולדעת להסתדר ללא יד ימין ובלי עזרה", הוא מספר.

"מדי יום יש פיזיותרפיה וריפוי בעיסוק, פסיכולוג ובדיקות אישיות של ראייה ושמיעה, וגם זמן חופשי. הקטע החברתי עוזר מאוד לתהליך ולנפש. הכרתי פה חברים. לכולם חוויה דומה, כולם ניצלו בנס, אז אנחנו משתפים ומספרים, וזה עוזר". יותר מ־7,000 איש נפצעו בחודש הראשון של המלחמה. נכון לשבוע זה, מאושפזים 152 פצועים בשיקום. רובם ממתקפת הפתע בשבת השחורה, ואליהם צפויים להצטרף פצועים נוספים מהלחימה בעזה.

מוקדם להעריך את היקף הפצועים שיזדקקו לשיקום, אולם ברור כי המלחמה פוגשת את מערך השיקום בישראל עם חוסר של לפחות 300-400 מיטות במחלקות, מיעוט רופאים מומחים ומטפלים שעזבו את המגזר הציבורי. וכאילו לא די בכך, בבתי החולים ברזילי ונהריה נסגרו מחלקות השיקום, משום שפעלו במתחמים לא ממוגנים. רק בימים אלו חזרו חלק מפעילויות השיקום בהם.

במערך השיקום מדווחים על כ־900 מיטות אשפוז, שאמורות להספיק גם ל"משתקמי השגרה" - פצועי תאונות, אנשים שנותחו, כאלה שסובלים משברים או נפגעי שבץ מוחי. ביחס לגודל האוכלוסייה בישראל, נדרשות כ־1,500 מיטות שיקום.

במערכת הבריאות דוחפים לפתיחתן של מחלקות נוספות. בבית החולים איכילוב השקיעו 10 מיליון שקלים כדי להרחיב את המערך ב־120 מיטות. בהדסה הר הצופים מסיימים לבנות מרכז שיקום, שיכפיל את מספר המיטות מ־70 ל־140, ובבילינסון פתחו מחלקת שיקום עם 16 מיטות בשיתוף בית לוינשטיין.

מערך השיקום סובל גם ממחסור בצוותי רפואה ובמטפלים. ב־2021 עבדו 151 רופאים־מומחים ברפואה פיזיקלית ושיקום עד גיל 67. כשליש מהם יפרשו בעשור הקרוב. לצד זאת, קיים חוסר במטפלים ובמטפלות בתחומי הפיזיותרפיה, הריפוי בעיסוק והפסיכולוגים, שמעדיפים לעבוד במגזר הפרטי או בקופות החולים.

"ברחבי הארץ מפוזרות 900-950 מיטות שיקום, רובן באזור המרכז. צריך 1,500 מיטות כדי לענות על צורכי האוכלוסייה המזדקנת וגדלה, בדגש על הפריפריה ועל שירותי שיקום בקהילה", אומר ד"ר צאקי זיו־נר, מנהל בית החולים השיקומי "עדי נגב - נחלת ערן" שבדרום ובעברו מנהל תחום השיקום במשרד הבריאות ומנהל בית החולים השיקומי בשיבא. לדבריו, עד לפתיחת המוסד השיקומי שסמוך לאופקים לא היו כלל מיטות שיקום בדרום. בעקבות המצב פתח זיו־נר מחלקת שיקום נוספת של 30 מיטות, שמתווספות ל־83 מיטות לשיקום אורתופדי ונוירולוגי.

"עד כה הגיעו אלינו שני פצועים מהמתקפה. כשמדברים על שיקום, יש היגיון בהעברה של המטופל קרוב למקום המגורים שלו, בשל הקרבה למשפחה שבבית. אבל מנגנון הוויסות לא עובד בגלל חוסר שיתוף פעולה של בתי חולים. הדגש צריך להיות על ויסות נכון. אם חלילה יהיה גל גדול של פצועים במתקפה יבשתית, זה יהיה פחות פשוט. נהיה על הקצה. "צריך לזכור שיש אוכלוסיות נוספות שזקוקות לשיקום, ובהן נפגעי כוויות ושבר צוואר ירך. אני שומע על מקומות ששחררו חולים כדי לפנות מיטות, וצריך להיזהר שלא להזניח את חולי השגרה".

פרופ' ישראל דודקביץ', מנהל האגף לרפואה שיקומית ומנהל המרכז לשיקום נפגעי מלחמה בשיבא, מסתובב במסדרונות המחלקה שלו, מתעדכן בזריזות במצב המאושפזים ומקבל החלטות בנושאים כמו שינוי אנטיביוטיקה או המשך טיפול.

"יש חוסר במיטות גם בשגרה, וזה צף ועולה בזמן חירום", הוא מסביר. "הבעיה הכי גדולה היא מחסור בצוות רפואי, סיעודי ופרא־רפואי. יש מעט מאוד מומחים בארץ, ואנשי מקצועות הבריאות מתעדפים מערכות חיצוניות כמו קופת חולים ומגזר פרטי. אנחנו ניצבים לפני גל של מטופלים וללא רופאים". בשיבא קלטו רופאים שיצאו לפנסיה, ונעזרים במטפלים שהגדילו את אחוזי המשרה ואפילו במתנדבים, הכל כדי לעמוד ביעד. בשיבא מאושפזים כ־100 מתוך הפצועים שבשיקום ברחבי הארץ.

"זה לא יהיה פשוט. זה טוב לזמן מסוים, אבל לא יהיה אפשר להחזיק את המערכת מתוחה כך לאורך זמן. הבעיה הגדולה ביותר תהיה שיקום פצועי השגרה, המענה עבור האוכלוסייה שצריכה 'שיקום רגיל' לא יהיה טוב מספיק. נמצא מקום לכל פצוע שיגיע מהתמרון הקרקעי. כמו בקורונה וכמו באירוע הנוכחי, אנחנו לא מחכים שמדינת ישראל תמצא את הכסף ופתחנו את המחלקה מיידית", מספר פרופ' דודקביץ'.

לפני שבועיים, בדיון בוועדת הבריאות, אמר ד"ר ירון סחר, ראש אגף השיקום במשרד הבריאות: "מדובר באירוע עצום בכל קנה מידה, מאות אזרחים וחיילים פצועים יצטרכו שיקום לאורך זמן". בשיחה עם "ישראל היום" הוא מסביר כי "יש בישראל רזרבה של כ־100 וקצת מיטות פנויות. הרזרבות שלנו לא פחתו, כי אנחנו מצליחים לפתוח עוד מיטות שיקום. המערכת שומרת על יכולת לקלוט עוד.

"קשה לדעת במדויק מה יקרה בתמרון הקרקעי, ומה יהיה פרק הזמן עד לייצוב ולהגעה לשיקום. אנחנו לא שאננים ויש תרחישי היערכות. בתי חולים שונים נכנסו מתחת לאלונקה ומגדילים את פוטנציאל המיטות באופן זמני. כמו כן, אנו עובדים על תוכניות לחיזוק המערך השיקומי, שהחלו עוד לפני המלחמה. אם נצליח להוסיף 300-400 מיטות נהיה עם רזרבה טובה, שתספיק לשגרה ולמלחמה. אסור ששיקום השגרה ייפגע. שברים עקב נפילות ואירוע מוחי חייבים להמשיך לקבל את הטיפול החיוני בתוך הטירוף.

"כעת אנו פועלים בתהליך יזום של פנייה ושל איתור פצועים מאותה שבת איומה, כדי לוודא שבמסגרת הבלאגן שהיה באותם ימים אנשים לא נפלו בין הכיסאות ולא שוחררו כאלה שצריכים שיקום". אתגר נוסף וחשוב שד"ר סחר מציין הוא גיוס של אנשי מקצוע מתחום הפיזיותרפיה, הריפוי בעיסוק, קלינאות התקשורת והפסיכולוגיה כדי שיעבדו בבתי החולים הציבוריים. "זה אתגר כספי, ויש לנו פרטנרים טובים לדיון כלכלי", הוא מציין.

על החשיבות שבשיקום הפצועים הוא אומר: "שיקום הוא הכלי שבסופו האדם יגיע למקסום היכולות והשאיפות שלו. בלי שיקום לא השלמנו את הטיפול הרפואי. אני רוצה לראות את כל האנשים במחלקות השיקום חוזרים לתפקוד, שבים לסביבתם הטבעית ולעבודתם מהר ככל האפשר".