מבט מקרוב על עבודת הקודש של העובדות הסוציאליות: "אנשים שלא הכרתי נעלמו לי מהחיים"

מאז החלה המלחמה, העובדים והעובדות הסוציאליים של הפכו לחזית העורף. בעבודה סביב השעון, בין משפחה של נרצח אחד, למשפחה מפונה אחרת, הם מהווים כותל לשמוע ולבכות עליו. הקשה מכל הוא מסירת בשורות מרות.

לצד טיפול וסיוע, עובדות סוציאליות ממשרד הרווחה מתעסקות בנושא שעד כה היה זר להן לחלוטין - מסירת בשורות מרות. בכל יום הן מוזעקת למשפחות כדי לבשר להן שיקיריהן נהרגו או נרצחו. מדובר על נטל נפשי קשה מאוד, משני רק לכאב הבלתי יתואר של המשפחות עצמן.

להלן הסיפורים האישיים של עובדות סוציאליות המלוות את המשפחות. כל אחת מספרת בעיניים שלה את העבודה היומיומית וכיצד הן מתמודדות עימה. הן יספרו על השינוי הגדול אליו לא התכוננו, המפגש עם המשפחות, איך בכלל מודיעים  בשורה מרה למשפחה? על הקושי הנפשי איתו הן חוזרת הביתה, אבל לא להרבה זמן כי הנה צריך לצאת לעוד משפחה לבשר לה את הקשה מכל.

טל אמיר ריז'י - מפקחת מחוזית של"מ קהילה

טל אמיר היא עו״סית במלון דיוויד בים המלח, שאליו פונו תושבי קיבוץ בארי שעוסקת בבישור ״בשורה מרה״, בה עליה להודיע למשפחות על נפילת יקיריהם. טל, יחד עם אנשי הקהילה בבארי שמייצגים את חברי הקיבוץ ובליווי אנשי צבא מודיעה את ההודעות המרות ביותר שהמשפחות יכולות לקבל.

העיסוק של טל בבשורה המרה הוא יום יומי, כמעט בכל יום חברי הקהילה בבארי מקבלים הודעה חדשה. לפעמים זו הודעה על אדם אחד, ולפעמים זו הודעה על כמה בני משפחה. לצד סיפורים זוועתיים כמו משפחות שלמות שנמחקו או ילדים שניצלו לעומת הוריהם שנרצחו, ישנם גם סיפורי גבורה, כמו אם שהגנה על ביתה בגופה, בני זוג שהצילו אחד את השנייה ועוד.

על פי טל, התהליך עד למסירת הבשורה מרה היא כמו "מבצע צבאי". יש היערכות לוגיסטית משמעותית שנדרשת להתבצע יחד עם רכזי הקהילה, הצבא והעובדות הסוציאליות שצריכים למפות את המצב הקיים במשפחה. להבין למי מודיעים קודם, מי צריך להיות בחדר עם המשפחה בעת הבשורה כדי להקל עליהם. לראשי הקהילה חשוב שהעובדות הסוציאליות יקראו כל פעם לבני המשפחה לחדר ולא הם, כדי שהם לא יזכרו בקהילה כמלאכי המוות, כדי שהם יבנו מחדש את הקהילה בתחושות אחרות.

כל בשורה נעשית בהתייעצות עם פסיכולוגית גם כן, טל אמרה זאת כך ״אנחנו לא פטרונים של אף אחד״ הכל נעשה בדיוק מירבי והתייעצות מלאה. למשל, ביום אחד הייתה בשורה לאם שבנה נרצח וביתה לא זוהתה. אימם, אישה סיעודית והיה צורך להודיע לדודה לפני זה, כדי שתקבל את הבשורה יחד עם האם ותסייע לה להכיל את המצב. אחרי שטל מספרת את זה היא מדגישה, כל ההחלטות נעשות בשיתוף פעולה פסיכולוגי וקהילתי מלא.

בתחילת המלחמה טל עברה בין מלונות המפונים על מנת למפות את הצרכים של כל משפחה ולספק אותם ללא טרחה מצד המשפחה. מדובר בהשגת תרופות, בתעודות ממרשם האוכלוסין, בגדים, אוכל, וכל צורך קונקרטי וחשוב שהם זקוקים לו. טל הבינה כי עליה לספק את הפתרונות בעצמה ולא לשלוח את המשפחות והמפונים לגופים השונים. משם, ממשיכים את השגרה הכואבת והקשה שבבשורה המרה.

טל אחראית ליצור חיבור בין המשרד לקהילה לכדי קשר מתמיד ומתן ליווי מלא. החיבור נעשה בהדרגה, על פי רצונה של כל משפחה. העובדות הסוציאליות במקום מנסות להתחבר לכולם ולסייע לכל מי שזקוק לכך, זאת במקביל לבניית אמון עם הקהילה שמספקת לתושבים צרכים רבים. טל מציינת את העובדות הסוציאליות שנמצאות איתה במלון, סנדרה, מורן ויפעת שעבדו יחד בכדי לבנות מערכת אמון עם רכזי הקהילה, מה שיצר שותפות מלאה ובריאה יותר שמסייעת בבשורות. טל אומרת שליחסי השותפות האלה יש משמעות נדירה. ״זו קהילה חזקה ומדהימה שיושבת איתנו בשורה אחרי בשורה״.

כדי לעשות את עבודתה על הצד הטוב ביותר ולהמשיך להיות חזקה בשביל המשפחות, טל מקפידה לא להביא את העבודה לבית. היא מתייעצת עם חברותיה לעבודה במלון במחוז דרום במשרד, מקום עבודתה. ישנה הקפדה מלאה על שגרת היום הרגילה שלה בבית, כדי להיות טל של הילדים, של המשפחה שלה ולהנות מהשגרה שלהם יחד.

אורנית נקש – מנהלת תחום מרכזי יום לבוגרים ומזדקנים. מינהל מוגבלויות

ביום שבת שלפני שבועיים, אותו יום שבת ארור אורנית הייתה בנופש בתל אביב. באופן מקרי, באותו מלון בו היא מנהלת את הפעילות הסוציאלית של המפונים משדרות. אורנית במקור מגדרה, מקום שיש בו יחסית הרבה אזעקות, אחרי שעשתה הכנות לילדיה לכל תרחיש שיהיה – אורנית התחילה משמרת בלהב 433, מכרז הזיהוי והאיתור. לאחר מכן עברה למלונות המפונים.

במלון אורנית משמשת כראש חוליה ומתפעלת את כל הצרכים של המפונים, ברמה הרגשית והפרקטית. היא עובדת יחד עם נציגה מהרשות המקומית ויחד הן מתכללות את כל הצרכים במלון ומנהלות שם שגרה יום יומית. הן הפכו את המלון לעיר קטנה משלהן, בה הן דואגות לכל הצרכים, פונות למפונים בכל ארוחת בוקר ומנסות לראות איך הם מרגישים ולהכיר את כולם, כדי שירגישו יחס אישי גם ממי שמתכללות את כל הפעילות.

במלון יש אזרחים ותיקים שמסרבים להתפנות לדיור מוגן ובתי אבות ולכן היא והעובדות במקום מטפלות בכל הצרכים הסיעודיים שלהם, בסיוע אנשי מקצוע בתחום. יש שם הרבה בודדים, הילדים שלהם גדולים וגרים בכל מיני מקומות. מדובר באנשים שחיו בבית והסתדרו על-ידי חברת סיעוד, הם רגילים לבית ולא מוכנים לצאת לבתי אבות או דיור מוגן. דואגים להביא להם מוצרי ספיגה, טיטולים וכו.

אורנית פותחת בפנינו תופעה חדשה, בה הורים וילדים מפונים שהיו נצורים שעות על גבי שעות בממ״דים, מאבדים אט אט את עצמאותם. אלו התפנו באישון לילה למען הגנתם, כך שכל הצרכים שלהם מטופלים על ידי גורמים שונים. לכן כדי להשיב להם את העצמאות, חשוב לה לשמר תוכנית חינוכית יומיומית לילדים ולעזור להורים שנמצאים גם הם במצב לא פשוט, לקבל החלטות משותפות יחד עם הצוות הסוציאלי במקום. זאת על מנת ששגרתם והעצמאות שלהם ישובו עם הזמן, כדי להכין אותם ליום שאחרי.

״אנחנו עובדים עם מה שיש, הופכים חדרים לחדרי טיפול, שיחות עם פסיכולוגים, טיפול באומנות וכו׳. לי כעובדת סוציאלית יש תמיכה של המטה, כל יום זום עם אנשי טיפול בשבילנו כדי לקבל ונטילציה ולפרוק. אנחנו בעיצומה של מלחמה, בשבוע הראשון לא היו זומים, בשבוע השני כן. תוך כדי אנחנו בינינו מייצרות מרחב בו אנחנו מדברות ומשתפות, זו ונטילציה אחת לשנייה. המשרד מביא לנו מענה לכל בעיה ויש לנו ונטילציה כל ערב בזום. משרד הרווחה היה פה מהיום הראשון וגם פיקוד העורף".

ברמה האישית אורנית ושאר העובדות חוזרות למשפחות, יש לה ילדה בת 20 ואחת בת 10 וגם היא מוטרדת. ״אז כן, יש לנו את החשש שלנו, איפה זה יתפוס אותנו ואיפה נשכב בדרך. שהילדים בבית בסדר בכל הדבר הזה״. אורנית מציינת לטובה את שיתוף הפעולה הגדול עם פיקוד העורף והמחלקה לשירותים חברתיים של משרד הרווחה בעיריית תל אביב. היא מתארת יחידה בעלת חוסן שעובדת בהרמוניה.

גל בז׳רנו -  מפקחת מרכזת בשירות מבחן למבוגרים בירושלים.

״הנוכחות שלנו מורגשת, פונים אלינו שוטרים וקצינים גם עם מקרים שהם צריכים להכיל. גם הם מספרים לנו, דיברנו עם שוטרים משורה, הכלנו את כולם. אני באופן אישי דוברת רוסית ואחת מפועלות הניקיון פשוט התפרקה, פליטה מאוקראינה שנעזרה בי. כולם נעזרים בנוכחות שלנו״.

גל הייתה ביום שבת ההוא בחופשה באילת, עם הילדים והכלב. גם היא מגדרה במקור ומתורגלת למצבים בהם יש אזעקות, אבל לזה היא לא ציפתה בכלל. לדאבונה היא נחשפה בלית ברירה לתמונות וסרטונים מאותה שבת. היא ובעלה שינו את תוכניותיהם וכבר ביום ראשון היו בבית, הכינו את הממ״ד, תדרכו את הילדים ונכנסו לשגרת מלחמה בעבודה.

אחרי שסיימה את עבודתה השוטפת יצאה לשטח ומצאה את עצמה בלהב 433, המרכז שהיה אמון על איתור ואיסוף מידע כדי לאתר נעדרים, נרצחים וחטופים. שם, היא ליוותה כל משפחה במהלך החקירות, כל התחנות ונתנה להם ליווי רגשי מלא, כתף לבכות עליה. אזרחים רבים הגיעו לפתוח שם תיקים, הגיעו עם חפצים, ממצאים ועשו בדיקות דנ"א שנערכו ביחידה. העובדות במקום וגל יחד איתן, ליוו אנשים במצב נפשי קשה, שהתדרדר לפעמים גם למצב בריאותי לא טוב, בכל הכאוס הזה גל הייתה שם.

גל מעידה שהיא והעובדות האחרות הכתיבו את הקצב בין התחנות, הכתיבו את הסדר של כל משפחה וכל אדם ואישה כדי שהחוויה תהיה כמה שפחות טראומטית. היו מקרים בהם רק נפתחה חקירה שממשיכה לאיתור הנעדר, ובמקרים אחרים, בעזרת מסירת הדנ"א של המשפחות הוצלב מידע ואותר נרצח. מכאן הן היו צריכות להודיע את ״הבשורה המרה״, בליווי המשטרה ופיקוד העורף וברגישות שאין כמותה נמסרו הודעות למשפחות השונות.

במצב הנורא הזה, הרבה אנשים נכנסים ללחץ, לחרדה וכועסים מאוד על הגופים המטפלים, דבר שמאוד מובן לגל ולעובדות האחרות. הן מקבלות משפחות רבות שמגיעות חסרות אונים ומשם הן תוקפניות, והיא מתחברת אליהם, מבינה את הצרכים שלהם ועוזרת להם להגיע למצב שבו יש הכלה מלאה של כל הצדדים. גל מכילה את הכאב שלהם, את הבלבול וחוסר האונים לתוך ליבה.

תהליך החקירה בלהב 433 הוא תהליך קשה, נשאלות הרבה שאלות, חלקת חזרתיות בכדי להוציא כמה שיותר מידע, מה שיוצר מצב של תסכול רב בקרב המשפחות שרק רוצות לדעת איפה יקיריהן, בתוך זה גל ושאר העובדות מתווכות בין גורמי המקצוע למשפחות ומציעות כתף תומכת ויד מחבקת. ״יש מצבים בהם יש ליווי בנוסף, הייתה משפחה שהייתה צריכה סיוע פסיכיאטרי של בן משפחה שהתדרדר בעקבות העניין, היו כאלה שהיו צריכים תיווך כי לא יכלו להכיל את המצב. ניסינו להושיט יד ברמות הכי גבוהות ולסייע לכל משפחה לפי הצרכים שלה״.

כשהיו פה כמויות אנשים הייתה טראומה אחרי טראומה, היו בנות שעשו לעובדות עיבוד אחרי כל מפגש. מעבר לזה לכל אחת יש מעגלי תמיכה בעבודה הרגילה. לגל יש מדריכה במסגרת המקצועית שלה, שהציעה את עצמה ואני יודעת שאני יכולה לפנות אליה תמיד. יש המון קולגות. טראומה היא משהו שהיא מורגלת אליה, כמובן שלא בגבהים הללו, אך כעובדת סוציאלית היא נחשפת להרבה מטענים וטראומות. ״אני מרגישה שמורה בתוך המערכת גם בשעת חירום. גם המעגלים המשפחתיים ונקודות העוגן בחיי משמשים לי לעזר״.