"הסתתרנו בארון - והמחבלים הציתו": שלוש תלמידות מבארי משחזרות את רגעי האימה

"החלום שלי הוא שאבא שלי יחזור הביתה, ואיתו גם חברות שלי שנחטפו. לא אשכח לעולם איך המחבלים הוציאו אותנו מהממ"ד באיומי נשק והצעידו אותנו בקיבוץ. את אבא שלי העלו על רכב ונסעו במהירות מטורפת. זו הפעם האחרונה שראיתי אותו".

כך, כשהזיכרונות הקשים לא מרפים ממנה, משחזרת אורן שרעבי (13), שניצלה עם אחיותיה יובל ואופיר ועם אמה נירה מהטבח הנורא בבארי, אך נאלצה לצפות באביה, יוסי שרעבי, נחטף לעזה.

אורן וחברותיה, גפן והדר, בנות 13 ו־14, הן חברות מאז שנולדו בקיבוץ היפה בעוטף עזה. בשבת השחורה, 7 באוקטובר, מצאה כל אחת מהן את עצמה במצב ששום נערה מתבגרת לא אמורה לחוות.

הדר, שבני משפחתה נפגעו מול עיניה, העניקה להם טיפול חירום ראשוני, עד שכבר לא ניכרו בהם סימני חיים. גפן הסתתרה עם אמה ואחיה בתוך ארון, בעוד המחבלים מציתים את ביתם, ובהמשך שרדה שעות במסתור קטן על גג ביתם הבוער - עד שהגיעו המחלצים.

חודש אחרי התופת שלוש החברות שוהות יחדיו במלון בים המלח שקלט מפונים מבארי, ממשיכות לתמוך זו בזו. מדי פעם הן מגניבות חיוך הדדי, בטוחות שיתגברו על הכל. "כרגע אין לנו לאן לחזור, כי כל הבתים שלנו שרופים. הגענו לכאן יחפות ללא בגדים, אבל יש לנו תקווה לחזור לבארי", הן מסבירות.

להלן סיפוריהן האישיים והמצמררים מהיום שטלטל את ישראל כולה.  

"הבנו שנישרף על הגג או שנמות למטה"

גפן שבו (14) הסתתרה עם אמה ושלושת אחיה בגומחה, כשהאח החייל נלחם במחבלים בבית

"כשהתחילו האזעקות נכנסנו לממ"ד, ואז התחילו לרוץ הודעות בווטסאפ על חדירת מחבלים. שמענו קולות נפץ ליד הבית. אבא שלי, שהיה ברכיבת אופניים, שמע את היריות ורצה להיכנס לבארי, אבל המחבלים רדפו אחריו ופצעו אותו בידו.

"כשהבנו שהמחבלים נכנסים לתוך הבתים עלינו לקומה השנייה, שם יש לנו מחסן גדול בתוך ארון. נכנסנו להסתתר בו, כולל אחי שמשרת בצבא ומחזיק בנשק. ב־9 בבוקר נכנסו המחבלים לבית והתחילו לשבור הכל. הם אכלו ארוחה ובזזו את הציוד שלנו.

"בשלב מסוים אחד מהמחבלים הבחין בדלת המחסן וניסה לפתוח אותה. הוא הציץ בעינית בדלת, ואז אחי ירה בו. המחבלים האחרים הבינו שיש מישהו למעלה, והתחיל קרב יריות בבית - בין אחי למחבלים. אחי אמר לנו 'לא משנה מה קורה לי, אתם לא יוצאים החוצה'. הוא הרג עוד כמה מחבלים, ואז הם התחילו לזרוק מלמטה רימונים. לקחו צמיג ושרפו אותו לידנו, כדי שהעשן יכריח אותנו לצאת".

כשהעשן מילא את החדר החליטו בני המשפחה לצאת למרפסת קטנה: "זאת גומחה שנמצאים בה המזגנים, והיא ממוקמת בשקע בגג. ירדנו לשם והתחבאנו במשך שעות, למרות שהרצפה היתה ממש רותחת. כל הזמן הזה לא הפסקנו לשמוע יריות ואזעקות צבע אדום, אבל לא יכולנו להזעיק עזרה. הגג שלנו התחיל לבעור מהאש, הכל התפוצץ מסביבנו, וכבר הייתי בטוחה שאנחנו מתים.

"בשלב מסוים הבנו שאין לנו אפשרויות אחרות - או שאנחנו נשרפים בגג הבוער, או שאנחנו יורדים למטה, למקום שבו אולי יש עדיין מחבלים. ואז שמענו כוחות של צה"ל שהגיעו לחלץ אותנו.

"כל הבית שלי נשרף, אני לא חושבת שמהחדר שלי נשאר דבר. אבל בית הוא רק בית, רק חפצים. מה שחשוב לי זה שכל החטופים יחזרו בשלום".

"ניסיתי להציל, אבל לאט-לאט הנשימות פסקו"

הדר בכר (14) ניצלה עם אביה, שאיבד את רגלו, אך נאלצה לחזות באמה ובאחיה בן ה־16 נפטרים לנגד עיניה

קשה להישאר אדישים לסיפור הגבורה של הדר בכר (14), שאף שנפצעה במתקפת המחבלים בעצמה דאגה לטפל בזמן המתקפה באמה ובאחיה, שלמרבה הצער לא שרדו. הדר העמידה פני מתה, אך לא חדלה מהניסיונות להזעיק עזרה.

"בשבת נכנסנו לממ"ד - אני, אמא שלי דנה, אבא שלי אבידע ואחי כרמל. בשלב מסוים המחבלים נכנסו לבית ודפקו על דלת הממ"ד. אבא שלי ואחי החזיקו בדלת חזק, ואז המחבלים ירו עליה ופגעו באחי, בזמן שאבא שלי המשיך להחזיק כדי למנוע מהם לפרוץ פנימה. המחבלים ירו צרור נוסף, שממנו נפגע גם אבא שלי. אני ואמא שלי עשינו לאחי מייד חוסם עורקים".

המחבלים, שלא הצליחו לפרוץ את דלת הממ"ד, החלו לשרוף אותה מבחוץ, מה שהחדיר פנימה עשן סמיך. "פתחתי קצת את החלון כדי שהעשן ייצא, והם הגיעו מבחוץ וזרקו עלינו שלושה רימונים, שניים התפוצצו, ואז נפצעתי בעצמי.

"הם המשיכו וירו שוב צרור. הוא פגע באמא שלי, שכעבור כמה דקות מתה מפצעיה. למרות כל הניסיונות שלי לעזור לה, הרגשתי שהיא לא זזה. שמתי את האצבע שלי מתחת לאף שלה, ואז הבנתי שהיא לא נושמת. אבא שלי אמר לי לדאוג לאחי. ניסיתי לעשות לו החייאה, אבל לא הצלחתי.

"בשלב מסוים התחבאתי בתוך מזוודה, תוך שאני מדברת עם מד"א. לאט־לאט הנשימות של כרמל פסקו והוא מת. בכל פעם אבא שלי אמר לי: 'מתעסקים במי שחי'. כל הזמן הזה אף אחד לא בא לסייע, חיכינו שיגיע הצבא".

לבסוף, אחרי שעות של תופת בממ"ד, הגיעו החיילים. "הם לא הצליחו לפתוח את דלת הממ"ד השרופה, אז הייתי צריכה לצאת מהחלון. לא היו לי כוחות, לא הייתי מסוגלת, אבל הם אמרו שאין לי ברירה. נלחמתי כדי שיחלצו את אבא שלי, כי המחלצים חשבו בהתחלה שאין לו סיכוי. למרבה המזל, גם הוא חולץ ושרד.

"מאז האירוע אני מתמודדת עם הכאב בסיוע העובדים הסוציאליים, וגם העובדה שאנחנו, החברות, ביחד עוזרת לי. אני מייחלת שנחזור לבארי בזמן הקרוב. כשכולנו נהיה שם שוב ביחד, אולי זה ייתן לנו קצת שקט נפשי".

"הם פרצו ואבא צעק: 'עזבו את הילדים שלי'"

אורן שרעבי (13) שהתה בממ"ד עם שתי אחיותיה ואמה, אבל אביה, יוסי שרעבי, נחטף לבסוף לעזה

"בשבת השחורה בבוקר, אחרי האזעקה, שמענו מרחוק יריות. בשלב מסוים התחילו לרשום בקבוצות הווטסאפ של הקיבוץ שיש מחבלים. הודעות כמו 'ירו באבא ובאמא שלי'. פתאום שמענו מחוץ לבית אנשים שמדברים ערבית ויריות קרובות. אבא שלי החזיק מבפנים את דלת הממ"ד, ושמענו את המחבלים נכנסים לתוך הבית.

"הם ניסו לפרוץ את הממ"ד, אבל לא הצליחו, ואז נהיה שקט. בשלב מסוים הם חזרו - והפעם הצליחו לפתוח את הדלת. אני והאחיות שלי שכבנו מתחת לשמיכות, וההורים שלי גוננו עלינו ליד הדלת. המחבלים נכנסו לממ"ד וירו בכלב שלי, ששכב בתוך שלולית של דם. הם שאלו מי נמצא מתחת לשמיכות, ואבא שלי צעק שיעזבו אותנו. המחבלים אמרו לנו לצאת, והצעידו אותנו אל מחוץ לבית, מכוונים אלינו נשקים. בחוץ ראינו את המחבלים תולשים דגל ישראל שהיה מונף על הבית שלנו, והם צעקו 'מוות לישראל' ו'איטבח אל־יהוד'.

"כל הזמן הזה המחבלים כיוונו אלינו נשקים והובילו אותנו למדשאה בשכונה אחרת בקיבוץ. הם לקחו אותנו לכביש, שם חיכה רכב שחור. המחבל אמר לאבא שלי ולבן הזוג של אחותי לעלות לרכב. חשבתי שיכניסו גם אותנו, כלומר שגם אותנו יחטפו, אבל הם השאירו אותנו לעמוד על הכביש. לקחו רק את הגברים ונסעו משם בטיל. יותר לא ראינו את אבא שלי ואת החבר של אחותי".

אורן, ביחד עם אמה נירה ואחיותיה יובל ואופיר, החליטו להיכנס לאחד מהבתים באזור כדי להסתתר מהיריות ומהרקטות. "חיכינו בבית ההוא עד הערב. אחרי 12 שעות פתאום שמענו עברית, חיילים אומרים 'חובש, חובש'. אמא שלי יצאה לחלון וצעקה 'אנחנו ישראלים'. הם אמרו שבאו לחלץ אותנו".

דודה של אורן, אלי שרעבי, נחטף גם הוא לעזה. אשתו, ליאן ז"ל, ובנותיו, יהל ונויה ז"ל, שהן בנות הדוד של אורן, נרצחו.

"הימים האחרונים קשים לנו מאוד, אבל תמיד יש תקווה שכל החטופים יחזרו בשלום, ובהם אבא שלי", אומרת אורן בכאב. "אני מנסה לא לחשוב על מה שהיה. לפעמים אני מעסיקה את עצמי בפעילויות, אבל הטראומה כנראה תישאר איתי כל החיים. אני מקווה שאפשר יהיה לשמוח בקרוב, ושנישאר אופטימיים".