"הם ממש אימצו אותי, ואני אותם": המשפחה לא התפנתה ועידו הקטן התחבר עם החיילים

סיפור מדהים שיכול להתרחש רק במלחמה: ילד קטן מדרום הארץ נשאר לבד במושב שלו. את מה שקרה לו מאז הוא לא ישכח לעולם.

מושב תלמי יפה ממוקם ליד אשקלון, אך בנס לא חדרו אליו מחבלים וביצעו בו מעשי טבח בשבת השחורה. רוב רובם של חברי המושב התפנו מהמקום ונסעו להתרענן מאימת הטילים וההפצצות שלא מפסיקים כבר חודש.

יוליה(46) ובעלה ראול (65) החליטו שהם לא עוזבים, ונשארו במושב יחד עם בנם הקטן עידו(9). בשבועות הראשונים עידו לא יצא מהבית: "כל החברים שלי התפנו ואני נשארתי כאן לבד", הוא מספר בביישנות. אבל אז הכל השתנה. "לפני שבועיים יצאתי מהבית וקבוצת חיילים ראו אותי מטייל לבד. הם הזמינו אותי לבוא ולשחק איתם כדורגל. בהתחלה קצת התביישתי, אבל אחר הצהרים הצטרפתי אליהם למשחק",מספר עידו.

מאותו רגע, נוצר חיבור נדיר בין עידו לבין החיילים. "עידו ביקש ממני להעיר אותו בשבע בבוקר כי הוא חייב להתייצב למסדר הבוקר של החיילים", מספרת בהתרגשות האם יוליה. "הוא ממש הפך לחלק מהם".

עידו מספר שהוא נעמד במסדר הבוקר וקיבל מספר ברזל - 12. אחר כך הוא הלך לחמ"ל וסידר לחיילים את כל הציוד הנדרש להם - מתחתונים וגופיות לפי מידות, ועד ציוד יותר כבד. בצהריים הוא התאמן איתם בריצה, שיחק איתם טניס, כדורגל, שח-מט, עשה איתם אימוני כפיפות ושכיבות שמיכה, ובערב דאג להם לארוחה חמה, כך כל יום.

"הם ממש אימצו אותי, ואני אותם", מספר הילד המקסים הזה. הפכתי לחלק מהם. כל יום התייצבתי בשמונה בבוקר למסדר שלהם והייתי איתם כל היום. ממש עזרתי להם והם העניקו לי הגנה ושמירה וחברה שלא היתה לי.

יוליה מספרת שהחיבור של בנה עם החיילים הרחיב את ליבה: "אנחנו לא נוהגים להתפנות, גם כשהיו סבבים אחרים נשארנו במושב. יש לנו כלבה גדולה ואי אפשר לשכן אותה בבית מלון ויש גם אנשים מבוגרים במושב שנשארו כאן וצריך לדאוג להם. יש כאן אתגר להישאר ואנחנו מאוד שמחנו שיש פה קבוצת חיילים מיחידת חילוץ והצלה של פיקוד העורף. הם גם שמרו עלינו וגם אימצו את הילד שלנו. היה להם ברק בעיניים כשהם היו עם עידו. איזו אנושיות ורגישות. זה עם ישראל היפה במיטבו".

עידו אומר שמהרגע שהתחבר עם החיילים, שום דבר לא עניין אותו: "הפסקתי לשחק כל היום פלייסטיישן ולהיות כל הזמן בבית. החיילים התייחסו אליי ממש כאחד משלהם. בצהרים היינו הולכים לעשות אימונים במתקני נינג'ה שיש במושב וכל הזמן חשבתי מה עוד אפשר ליזום ולעשות בשביל החיילים. עשינו איתם קידוש בערב שבת, אירחנו אותם גם בבית שלנו, זה היה מאוד כיף עבורי וחשוב".

העיניים שלו נוצצות. אבל גם קצת עצובות. "אתמול הם עזבו את המושב שלנו. נפרדתי מהם בחיבוקים. אני קצת עצוב אבל גם שמח שיצא לי להכיר אותם. לא אשכח את זה כל החיים שלי". יוליה נותנת חיבוק גדול לבנה. "זו סיטואציה שלא יכולתי לתאר עד לפני חודש, אבל אלו החיים. הם היו כאן הלב הפועם של המושב המקסים שלנו. אני רק רוצה להודות להם שוב ושוב".