סגן אלוף (מיל') יעקב שרביט, שתפקידו הרשמי הוא מפקד הר הרצל הצבאי, לא יכול לעצור את הדמעות. הוא עומד בהר, מנהל עוד הלוויה של חייל שנהרג במלחמה, ולרגע נשבר. "זה קשה, קשה מאוד", הוא אומר. "50 שנה אני מטפל בשכול, במשפחות, מודיע ומנהל אלפי הלוויות, לצערי הרב, אבל דבר כזה לא חוויתי אף פעם. זו פשוט זוועה מה שקרה ביישובים. אזרחים נשחטו, נרצחו. זה הרבה יותר קשה מיום כיפור".
שרביט הולך כמה צעדים, בין קברים. ודווקא משם, מהמקום הזה שהוא כל כך מכיר, הוא מתאושש. "הייתי שם גם בכיפור, אני כאן גם עכשיו. אני רואה בתפקיד שלי שליחות לאומית. נמצא עם משפחות הנופלים ברגע הכי קשה בחייהן ומחבק אותן, תומך בהן, עושה הכל כדי להקל עליהן במשהו. אני מקדיש לכך את חיי".
הוא מצוי בשכול, באבל הלאומי, כבר חצי מאה. אולי השריד האחרון שהיה שותף גם למלחמת יום כיפור וגם למלחמה הנוכחית. בלילות הוא נאנח, הוא לא מפסיק לבכות, להתייסר, לראות את החללים ובני המשפחות שלהם מול עיניו. אבל אז, בכל בוקר, הוא אוסף את עצמו וקם ליום חדש. מודיע לעוד משפחה, מנהל עוד הלוויה בהר הרצל ובאזור ירושלים. ללא לאות, במסירות גדולה.
שרביט, היום בן 70, לקח חלק במאמץ הקבורה של נופלי אסון הנ"ד, אסון המסוקים. גם באינתיפאדות, באסון צור, למעשה לא החמיץ דבר הקשור לשכול.
"1,500 פעם בערך אמרתי לעצמי שדי, אני פורש, אני הולך לנוח, ראיתי וחוויתי הכל. אבל זה חזק ממני, אני לא יכול ללכת. לילה אחד התקשרה אלי מרים פרץ. זה היה כשבנה השני נפל. היא ממש ביקשה שהוא ייקבר באותה החלקה שבה בנה הראשון נקבר. קמתי מייד, נסעתי להר ב-2:00 לפנות בוקר. ידעתי שאני חייב למצוא לזה פתרון, ועד שלא הצלחתי לא נרגעתי. היה לי ברור שאסור לי לאכזב אותה".
"לא מוותר"
יעקב שרביט גדל בקריית יובל שבירושלים, ליד הר הרצל. פעם, הוא מספר, ההר היה בכלל מגרש המשחקים של הילדים בשכונה. "לא היו הרבה קברים אז. היינו באים לשם להתגלגל על הדשא, זה היה ממש פארק עבורנו".
אבל הכל השתנה מאז. שרביט התגייס לגולני שנה לפני מלחמת יום כיפור, נפצע והועבר לשרת בשלישות של הגדוד, שם עסק בין השאר גם בדיווחים על נפילות חיילים במלחמה. "אחרי המלחמה כבר הייתי מש"ק נפגעים בקצין העיר בירושלים. היה כל מבצע העברת החללים לקבורת קבע. 100 הלוויות ביום ברחבי הארץ.
"זה היה מטורף. עשיתי אז הכל. הייתי גם מודיע נפגעים, גם מנהל אירוע, גם מנהל ההלוויות, הכל. היום המצב שונה לגמרי בעניין הזה. יש מערך תמיכה גדול, גם פיזי, גם נפשי. מודיעים, אנשי מקצוע טיפוליים. באמת הכל השתנה לטובה".
לאחר שהשתחרר מצה"ל הוא עבד באגד והמשיך במילואים בתפקידיו בצבא. "כולם ידעו שכשיש נפילת חייל, חלילה, שיש קבורה בהר הרצל - אני עוזב הכל והולך לנהל את האירוע. לדאבוני, ניהלתי אלפי הלוויות ב-50 השנים האחרונות. רק פעם אחת החמצתי הלוויה, כשהייתי בחו"ל".
הוא לא האמין שזה יקרה לו שוב. ואז הגיעה השבת השחורה. שרביט ידע מייד - האבל, השכול, הכל יציף אותו שוב. "בתרחישים הכי גרועים שלנו לא חלמנו שיקרה דבר כזה. קברנו כבר עשרות חיילים בהר במלחמה הזאת. אני לוקח הכל הביתה, פנימה. אני מאוד רגיש ופגיע, אבל לא מוכן להישבר. המשפחות צריכות יותר מכל את המגע האנושי, את היד המכוונת, התומכת, ואני תמיד שם בשבילן".
לפעמים הוא גם הולך לשבעה של המשפחות. "לא הכל עובר חלק. לעיתים משפחות נסערות בהתחלה, מתקשות לקבל את האובדן, וכל עניין הקבורה לא עובר חלק. אני לא מוותר. אני נוסע אליהן באומץ לשבעה, יושב אצלן, ואנחנו מיישבים הכל. זה כל כך חשוב להם, וגם לי".
אני שואל אותו עד מתי, איך בכל זאת הוא מצליח להכיל את זה.
"אין לי תשובה בשבילך", הוא שותק, ואז מתעשת: "עברתי גם שכול אישי קשה. אשתי רחל (ריקי) נפטרה לפני יותר מ-20 שנה, לאחר מאבק ממושך במחלת הסרטן. היא כל הזמן תמכה בי ואמרה לי 'תמשיך, אתה חייב לעשות את הכל ולעזור לכל כך הרבה אנשים'".
קולו משתנק. כעבור כמה רגעים הוא נרגע: "כל עוד יש לי כוח, כל עוד אני יכול, אמשיך להיות בהר. אני תמיד חולם שלא יהיו יותר חללים. לצערי, זה מגיע. ועכשיו זה הגיע בכל הכוח, בכל התופת".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו