"המקום היחיד שבו הגופות דיברו איתי": מפגש עם אנשים שנושאים בנטל היומיומי בזירות התופת

השתיקה רעמה בגן הילדים ההרוס כשיוסי לנדאו, איש זק"א, סיפר בקול רועד מה ראו עיניו - והלב מתכווץ למשמע תיאוריו. 

בין פינת הבובות לשולחנות הציור המיותמים עמדו לוחמי יחידה מיוחדת של מג"ב והאזינו לתיאורים הקשים מפי הגבר החרדי, אב לעשרה וסב לעשרים, מנסים גם הם לעצור את הדמעות. הם לחמו ב־7 באוקטובר מול מחבלים, רק עשרות מטרים מהמקום שבו דרכו כעת, אך לא ידעו את היקף הזוועות שהתרחשו בצד השני של המבנה. אושוויץ בקיבוץ בארי.

"למקום הזה ברחו ילדים שההורים שלהם נרצחו", מספר יוסי, פעיל בזק"א כבר 35 שנה. "המקום היחיד שהם ידעו לברוח אליו היה המתחם הזה. הם ברחו לגן שלהם - ופה רצחו אותם. הוצאנו שני ילדים ששרפו אותם, הם היו בני 8. הכי קטן בן 5. הייתי בלא מעט מקרי אסון בעולם, אבל כאן זה המקום היחידי שהגופות דיברו איתי. יכולתי לראות על הגופות מה הן עברו. חשבתי שאני משוגע, אבל כשדיברתי עם הצוות שלי כולם אמרו שהם מרגישים אותו הדבר".

אושוויץ בקיבוץ בארי

לנדאו, פעיל בזק"א זה 35 שנה, חשב שראה הכל, עד שהגיע לקיבוצים בעוטף עזה. כעת הוא הפעיל המפורסם ביותר בעולם, מכיוון שהוא דובר כמה שפות, והוא מספר שוב ושוב את התיאורים הקשים לעיתונאים מכל רחבי העולם.

לאנשי ההסברה, ובהם גם זק"א, יש זמן מוגבל בלבד לתווך את הטבח הנורא לכמה שיותר עיתונאים מחו"ל, ולכן אוטובוסים מלאים מגיעים לקיבוץ מדי יום.

"בבית סמוך מצאתי משפחה", הוא מספר. "ההורים והילדים כפותים - ובאמצע שולחן. לאבא חסרה עין, באמא התעללו מינית, לילד חסרות שתי אצבעות ולילדה כפות הרגליים. והמחבלים האלו פתחו שולחן באמצע, אכלו את האוכל של החג בזמן שהתעללו".

"בסוף הם הורידו את המשפחה על הברכיים וירו לכולם בראש. כשהחבר'ה שלי אמרו שהם לא מסוגלים להיכנס מרוב פלצות, הושבתי אותם בדם בחליפות הלבנות ושרנו יחד שני שירים לעילוי נשמתם, 'אבינו מלכנו פתח שערי שמיים לתפילתנו' ו'אני מאמין' בגרסה שנכתבה בדרך לטרבלינקה. בכפר עזה מצאנו 20 ילדים בשתי ערימות. שרפו אותם בחיים".

"פחד מצמית"

בשלושת השבועות האחרונים עדים אנשי זק"א לזוועה שלא תיאמן. גם כעת, כשכולנו מתארים את הזוועות בזמן עבר, הם עדיין בשטח, עושים את עבודתם הקשה מכולם. הנה, בעודנו משוחחים בקיבוץ בארי, התגלו חלקי גופות בתוך מבנה ממולכד בצמוד אלינו.

באותו הבוקר, ראש של ישראלית התגלה בכפר עזה בדרך לגבול. רבים אחרים מדחיקים עוד, ועוד, ועוד, וממשיכים בעבודה הקשה. באמצע השבוע התמוטט דובר זק"א מוטי בוקצ'ין ואושפז בבית החולים.

בכיסא הקדמי של הטנדר המאסיבי יושב נחמן שי רביבו. הוא לובש שכפ"ץ קרמי, שעליו פאץ' שנושא את הכיתוב "צוות נש"ר", ראשי התיבות של שמו. במהלך הנסיעה במהירות מסחררת - ללא חגורה, מחשש לירי פצצות מרגמה או גרוע מכך - הוא עסוק בשיחות טלפון ובתדרוכים.

זמן קצר לפני שאסף אותי, עסק עם אנשי צוותו באיסוף עצמות של צעיר שנרצח בפסטיבל "נובה" ושרכבו עלה באש, בעוד האח השכול, שניצל מהתופת, מסתכל מהצד. אנשי פיקוד העורף מנטרלים פגז אר.פי.ג'י חמוש ואנשי זק"א נכנסים לעשות את מלאכת הקודש.

הנהג, נתן סבג, הוא צעיר חרדי, מרכיב משקפי שמש אופנתיים ומאחורי ראשו מתנפנפות פאות מסולסלות. הטנדר שבו אנו נוסעים שייך לו, ולפני המלחמה היה חדש לחלוטין. הדלק, יש לומר, שולם בעיקר מחשבונו הפרטי. 7,000 ק"מ בלבד נסע הרכב עד כה, מתוכם 4,000 בשבועיים האחרונים, ועיטוף הניילון על סוככי השמש עדיין לא הוסר.

רוב רובם של הנוסעים בכלי הרכב בשבועיים האחרונים לא היו בחיים. לצידי במושב האחורי יושב שמעון יואל מחסידות שומרי אמונים, ה"הארד קור" של העולם החרדי. את ילדותו עשה בתוככי מאה שערים.

"אתה רואה זוועות בדיוק כמו בשואה, רק שאנחנו ראינו את זה בצבעוני", מתאר רביבו תוך כדי הנסיעה. "במיגונית מצאנו קשישה בת 80 שנרצחה, בשירותים מצאנו צעירה שהסתתרה שם, זרקו אליה רימון וסגרו את הדלת. אתה מתחיל לעבוד ולהעמיס נגררות בגופות, כמו שואה. וזה עוד הפרומו לפני המסיבה ברעים, כפר עזה ובארי. והפחד מצמית, אתה יודע שאתה יכול להיפגע ולמות בכל רגע נתון".

אנו נכנסים לקיבוץ בארי ופונים שמאלה, אל תוך השטח. חיים אוטמזגין, מפקד היחידה למבצעים מיוחדים בזק"א, עומד מחוץ למתבן גדול, סביבו קבוצה של אנשי זק"א, ומסביר את המשימה: "השטח הזה נסרק בצורה לא טובה. אנחנו יודעים שאנשים ברחו ונמלטו, בין אם במהלומה הראשונה או לאחר מכן. יש כאן חלקים שנגלים לעין, אבל מי שמתחבא לא נמצא במקום שנראה לעין, אלא להפך. אין ספק שאם מישהו התחבא הוא נכנס בין דברים והסתתר".

הוא מצביע לעבר המתבן: "לא היה אדם אחד שעבר במתבן ולא הריח את הריח. אתם צריכים לעבור מקרוב ולהשתמש באף שלכם. הביאו בחשבון שאם לא תעמדו מקרוב לא תריחו את הריח. תעמדו בצורת מסרק ותתחילו להריח. יש חוסרים מבני הקיבוץ. אנחנו באים על עיוור".

"בכפר עזה נמצא ראש של חטופה 200 מטרים מגדר היישוב וייתכן שגם פה יש מישהו. חייבים לסרוק ולשלול את השטח הזה". וכך מתיישרים המתנדבים בשורה ארוכה ומתחילים לצעוד ולהריח. לנסות ולמצוא גופה של ישראלי שנמלט מידי המרצחים - ונפל חלל בשטח.

דחפור עובד מול בית העם ומזיז הריסות ממה שנותר מבית מגורים. מול המבנה עומדים כמה לוחמים מיחידת החילוץ וההצלה ומפקחים, וכשאנו מתקרבים, הם ממהרים להרחיק אותנו. במבנה התבצרו מחבלים רבים עם גופות ישראלים והמבנה כולו הופל עליהם. יש בוודאות גופות בין ההריסות, אך קודם כל יש לנטרל את המטענים והתחמושת שנותרה במקום. הריח כמעט בלתי נסבל.

צמאים להגינות

שמעון יואל מנצל את ההזדמנות ומניח תפילין מול גיא ההריגה. הוא מספר שהתקופה האחרונה, שבה ספגו חרדים מתקפות קשות מכיוון שאינם מתגייסים, פגעה בו.

"זה כואב", הוא אומר. "כבר בחיידר לימדו אותנו שבגלל שנאת חינם נהרס בית המקדש, ואתה עומד ואומר 'תראה מה שנאת החינם עושה לנו'. אנחנו לא מסתכלים איזו גופה זו. זה כואב לנו. סבתא שלי, שגידלה אותי במאה שערים, החדירה בי כל חיי אהבת ישראל. היא היתה שולחת אותי למטה בהפגנות עם בקבוקי מים לחלק לשוטרים. תרשום שאני מסאטמר, שיידעו שלא הכל שחור ולבן. שגם אנחנו נושאים בנטל".

מדובר בנקודה רגישה. מחד, ארגון זק"א הוא אחד הארגונים החשובים ביותר במדינת ישראל, שמזנק למשימות הקשות והרגישות ביותר. מנגד, סופגים מתנדביו את הכעס של הציבור הכללי על כך שחרדים אינם מתגייסים.

כעת שבה ועולה השאלה מדוע אין הארגון מוגדר כגוף לאומי, בדיוק כמו מד"א או כיבוי אש והצלה, ומתנדביו עדיין מוצאים את עצמם בין הכיסאות - חרדים שחלקם לא התגייסו, אך עושים עבודה שעולה בהרבה על זו שעושים חלק מהמשרתים בצה"ל.

"תגיד לי מתי זה יוצא, כי אני יוצא עם בחורה מגבעת שמואל. היא אמרה לי 'אתה לא עשית צבא, לא עשית כלום'. עכשיו במלחמה היא הורידה 5 קילו מהלחץ. אמרה שהיא רק רוצה שאחזור", מספר נתן סבג על הדיסוננס.

ההבנה של מה שעוברים אנשי זק"א עוד תחלחל, יש להניח. בינתיים, הם עצמם צריכים להתמודד עם מה שראו עיניהם. "זה מפרק אותך", אומר יוסי לנדאו. "בשבת ישבתי בבית בסעודה עם אורחים ואני חושב על הנרצחים, הם מדברים אלי. אתמול בלילה הלכתי לישון באחת וקמתי בשלוש. התחלתי להסתובב, לעשן וללכת. מצאנו אישה בהיריון. הם חתכו לה את הבטן והתינוק עדיין בפנים עם סכין. אחר כך ירו לה בראש מאחור".

אנו חוזרים למתחם הממולכד ומגלים שצוות נש"ר מטפל בחלקי גופה שנמצאו בתוך ההריסות. לפתע מישהו זועק "צבע אדום" ואנחנו נכנסים לתוך ממ"ד בבית. יודעים שרק ימים ספורים קודם לכן המשפחה עשתה אותו הדבר מאימת הרקטות, ומצאה את עצמה בסיוט מעשה ידי אדם.