מכשירים את הקרקע: על הפער בין הצבא בשטח לבין הדרג המדיני

הפגישות המדווחות בין רה"מ נתניהו לאלוף יצחק בריק, ולאחריהן התבטאויות האלוף נגד כניסה מהירה לעזה, חושפות את מה שלא ניתן לגלות מתוך דיוני הקבינט: הדרג המדיני מבקש לפעול אווירית ככל האפשר ולתקוף משמי הרצועה את תשתיות ארגוני הטרור והמחבלים עצמם, ורק לאחר מיצוי היכולות מהאוויר - להיכנס קרקעית.

לתפיסת הדרג המדיני, הדרישה בציבור הישראלי לפעולה מהירה, כשהדם רותח על מאות הנרצחים, הייתה מובילה לכניסה קרקעית לא מבוקרת - פעולה מהירה שהיתה עולה לישראל בעוד הרוגים, והרבה מאוד מהם. בניגוד לפעולה הכושלת בתחילת המלחמה בלבנון, הצבא מכשיר את חייליו, פורס אותם לאורך הגבולות ומתכונן לשעת מלחמה. והיא תגיע.

בגבול לבנון ישראל מנסה ככל יכולתה להרתיע את חיזבאללה מכניסה למערכה נוספת מולנו. אם לשפוט לנוכח ההסלמה ההולכת ומתמשכת בגבול והירי השוטף על חיילינו - לא בהצלחה מרובה.

נתניהו ובכירי הצבא מתבטאים פעמיים ביום על כך שחיזבאללה יצטער אם ייכנס למערכה, והוא אכן יצטער. ישראל תמטיר על לבנון אש וגופרית אם ניאלץ להיכנס למערכה, אך גם נכון לכתיבת שורות אלה, הדרג המדיני אינו מעוניין בכך.

לתפיסת גורמי ביטחון, מה שנדרש כעת הוא בידול בין הזירות ופעולה נחרצת ומוחצת נגד חמאס ברצועה. פעולה כזו תשקם את ההרתעה מול חיזבאללה וגורמים עוינים אחרים הנערכים על גבולותינו ובפנים הארץ. אם לאו, ישראל עשויה להיגרר למלחמה בכמה חזיתות, שתהיה ארוכה ועקובה מדם. מלחמה שמדינה חפצת חיים רוצה להימנע ממנה.

קונים זמן

אלא שהפער המתגלה בין כוחות הצבא בשטח למדיניות מעורר שאלות כבדות משקל. האם קונספציית ההרתעה לא אמורה הייתה לקרוס כבר? האם לא ברור שיכולותיו של חיזבאללה יופנו נגדנו ביום פקודה, כי איראן מנהלת את המערכה שלא משיקולים אסטרטגיים של הישרדות לבנון? יכול להיות שבניגוד גמור לתפיסת הביטחון שלה, ישראל צריכה הפעם להפוך את הפירמידה הביטחונית על פיה ולא לפעול לשימור ההרתעה, שממילא אבדה, ולתקוף את חיזבאללה במכת מנע כל עוד אפשר?

בינתיים, מקריאת חומרי עבר על התנהלות מערכת הביטחון והמדינאים אל מול האיום החמאסי, אפשר להשתגע. בנט הכניס פועלים עזתים באלפים כי חשב שקנה שקט על פי הכוונת דרגי הביטחון, אולם אותם פועלים הכווינו את הטבח והשתתפו בו. נתניהו, שכיהן כראש ממשלה לתקופה הארוכה ביותר, פיספס את כל הסימנים להתחמשות המסוכנת של אויבינו. ואין לשכוח את מערכת הביטחון והמודיעין, שכשלו בתחזיות, בגילוי הסימנים המקדימים, בהכנת הצבא לפלישה.

לאורך השנים, חברי הקבינט קיבלו את ההחלטות האלה בזמן אמת בישיבות ארוכות. בכל סבב, כאשר כל החלופות מוצגות בפניהם, בחרו פעם אחר פעם בקניית זמן כדי לטפל באיומים אחרים דחופים יותר - ואיראן בראשם. הזמן שקנינו כאן שימש את חמאס להתעצמות ולהפתעת המאה נגד ישראל. הזמן שישראל קונה עכשיו נועד כדי שנגיע מוכנים לכניסה הקרקעית, שלא ניגרר למלחמה בלבנון. האם הזמן הזה משמש גם את אויבינו? זו השאלה שאנשי הצבא, השרים וראש הממשלה צריכים לשאול את עצמם בכל דקה שחולפת.