זה הזמן לשינוי הנרטיב: תם עידן התבוסתנות

אנו נמצאים בימים אלו בנקודה היסטורית בתולדות מדינת ישראל. לא רק השמדת חמאס, לא רק נקמה על מותם של יותר מ־1,400 מאזרחינו ומלוחמינו - מדובר גם בדרך שבה תיראה דמותה של המדינה.

הקרב על הנרטיב הוא קריטי לא פחות מחיסול הנאצים שביקשו להרוג, להשמיד ולאבד כל יהודי. תפקידה של התקשורת החדשה הוא לשנות את הנרטיב התבוסתני שהוביל לפגיעה בנו.

בכל שנה דשנו במלחמת יום כיפור, שבה ניצחנו באופן מוחץ נגד כל הסיכויים ולמרות האבידות. לכך הצטרף המושג ההרסני "הילד של כולנו"; כל חייל הפך לעולם ומלואו - דבר מדהים וחיובי ברמה הפרטנית, אך הרסני ברמה הלאומית, מכיוון שהוא קרע את יכולתנו להגן על עצמנו.

עשרות שנים קידשנו את המושגים "שלום" ו"תום המלחמות", מתעלמים מהאויב הרצחני שעל גבולותינו. הקמנו גדרות, תעלות, אמצעים אלקטרוניים וטכנולוגיים, שכל מטרתם היא להפוך את עצמנו לאי של נורמליות, אך התעלמנו מהכרישים בעלי הרגליים שמתכננים לרצוח אותנו. במקום להילחם על גוש קטיף - נמלטנו, וסיפרנו לעצמנו שיהיה בסדר. במקום להביס את האויב - העמדנו אותו.

המלחמה בעזה אינה רק של ישראל. היא מלחמה תחת הכותרת הברורה "לעולם לא עוד". והעולם מבין זאת. זו הסיבה לכך שכל ראשי המדינות תומכים בנו, בלי "אבל" ובלי "אולי". אלו הקמים עלינו להשמידנו - יושמדו. העולם החופשי חייב לנצח במלחמה זו את ציר הרשע. זו חובתנו לעצמנו, זו חובתנו לעולם.

אך יש בתקשורת כאלו שלא מבינים זאת, ולא משנים את אופי התנהלותם. שעות על גבי שעות, לאורך ימים, הם משדרים לרוב רק כתבות שכול וכאב, מחיים מחדש את האבל שהתרחש אך משכיחים את משימתנו המרכזית והקריטית - לנצח ולהביס את האויב כדי לשרוד ולהחיות את ישראל.

להאדיר את הגבורה

כדי לנצח במלחמה הזו, עלינו למחוק את 50 השנים האחרונות. לא את זכר הלוחמים שחירפו את נפשם, כמובן, אלא את האופי התבוסתני שאימצנו. תם עידן התבוסתנות. תם העידן שבו אנו שוכחים מאיפה באנו ולאן אנחנו הולכים. 75 שנה מיום הקמת המדינה, אנחנו עדיין בסכנת השמדה. איראן, חיזבאללה, חמאס וגורמי טרור אחרים מבקשים את נפשותינו. לשחוט את התינוקות שלנו, לאנוס את הנשים ולבתר את גופות הגברים. זו המציאות, זו האמת, ובפני זה אנו חייבים להתגונן.

זו לא התעלמות מהמחדל - להפך. מייד לאחר המלחמה יש לעשות הכל כדי להדיח את נתניהו מהשלטון, מכיוון שהוא אחראי לחלק לא קטן מהתבוסתנות הזו. גם מפקדי העבר, גנץ, איזנקוט ואחרים, לא יכולים להיות מנהיגינו, כי הם לוקים באותה קונספציה שגויה. במקומם נעמיד אנשים ראויים, שיצעידו אותנו קדימה במקום לנסות להימנע בכל דרך ממלחמה - גם כשהמשמעות היא מלחמה קשה ביותר בסוף הדרך. גם ראשי הצבא, ובראשם הרמטכ"ל וראש אמ"ן, צריכים ללכת.

חשיבותה של התקשורת דווקא כעת, בזמן ליקוי המאורות של גופי השלטון במדינה, היא קריטית. השאלה אם "חרבות ברזל" תהפוך למלחמת עזה הראשונה והאחרונה תלויה בנרטיב, במסר. האם אנו נכנעים לאבל ולנהי - או מאדירים את הגבורה ואת החתירה לניצחון?

אנו מממשים כעת את חזון אבותינו הציונים. הם נלחמו בקדחת, בכנופיות ערביות ובצבאות ערב נגד כל הסיכויים. רבים מהם מתו, אך הניצחון היה שלהם - שלנו. מלחמת שמחת תורה, מלחמת האין־ברירה בעידן שבו טעינו וחלמנו שלא יהיו עוד מלחמות, יכולה להיות ניצחון אדיר על רוע שאין לו סוף - או פתח לשנים נוספות של חלומות באספמיה, שבסופן נמצא את עצמנו באותו המקום.

אסור לנו לתת לאופציה השנייה לקרות. זו המשימה - ובמשימה הזו אנו חייבים לנצח.