מאז אירועי הטבח הקשים באותה שבת שחורה ישנן לא מעט תמונות עצובות ונוראיות שייצרבו בזיכרון שלנו לתקופה ארוכה, אם לא לתמיד. אחת מהן היא אותם צילומי רחפן מזירת פסטיבל "נובה", אותה מסיבת ענק בחניון רעים כאשר כל כבישי הגישה לשם התמלאו במכוניות שרופות, חלקן גופות וחלקן של רכבים שניסו להימלט מהמחבלים, שמאות מהם הגיעו לזירה.
היום (שני) משעות הבוקר המוקדמות, משאיות רבות החלו להעביר את אותם רכבים למגרש המכוניות במכללת חמדת בנתיבות. אחרי החשיפה של כל הסרטונים והתמונות של ממדי הזוועה עדיין ישנם לא מעט סימנים שגורמים לתחושות קשות במיוחד.
כיסא של תינוק עם קופסת המוצצים לידו, מזרונים בתוך המכוניות של אנשים שרק רצו לתפוס תנומה לפני הזריחה. בקבוקי אלכוהול, מים, כיסאות חוף, ציידניית כל הציוד שכל צעיר או צעירה צריכים לכמה שעות של מסיבת חופש והאהבה.
התמונה שאני לא מצליח לשחרר היא של דף מוניטור עוברי שעושים לנשים בהיריון מתקדם. כל אמא וכל אבא יודע מה זה. אפילו הסקרנות העיתונאית לא גרמה לי להציץ בשם - לא אנושי.
בצד יושבים להם החבר'ה של נתיבי ישראל, על פניו מדובר בעבודה שאי אפשר להשוות לעבודתם של מתנדבי זק"א - מפנים מכוניות ולא אנשים. אבל הדמיון האנושי משלים את החסר, אותם עובדים נחשפים לאותם ריחות שיש מתוך המכוניות, התמונות הקשות רצות בראש שלהם לבד. הם לא באמת צריכים את ההסבר.
"אין מישהו שלא מכיר מישהו" תקף גם לגבם. בין לבין הם מצליחים לתפוס פינה בצל ולדבר אחד עם השני, לשתף, להיזכר. אחד העובדים מתגורר בכלל בנס ציונה אך כמה מבני משפחתו מכפר עזה, "הם בסדר, פינו אותם הם בחיים", מרגיע, אך נזכר מיד בקול שקט, "היינו שם, המון פעמים התחברנו לכל החבר'ה וגם בבריכה עם כולם, אתה מכיר אותם".
