שני אתגרים עומדים כעת בפני מדינת ישראל. הראשון - צבאי: ניהול המלחמה נגד חמאס בעזה, על כל המשמעויות המקומיות והאזוריות והבינלאומיות שלה. השני, אזרחי: לטפל במפונים, בנפגעים, במשפחות החטופים והחללים, ולתכנן את מלאכת השיקום של יישובי העוטף.
מאות אמצעי לחימה נתפסו: המחבלים תכננו טבח גדול עוד יותר // צילום: שמואל בוכריס
על המשימה הראשונה מופקדים מיטב הכוחות בישראל. אמת, חלקם מסתובבים עם הכישלון העצום של 7 באוקטובר, אבל מרגע שיצאה לפעולה - המערכת הביטחונית היא נושאת מטוסים שאמורה להתמודד בהצלחה גם עם האתגר הצבאי הלא פשוט של חמאס, שבמשך שנים הכין את עצמו ואת עזה למערכה הקרקעית הזאת. לצה"ל יחכו ברצועה שלל הפתעות, וזאת סיבה עיקרית לכתישה האווירית הממושכת ולהכנות המדוקדקות, שאמורות להעביר את היתרון לצד הישראלי.
אבל הפעילות הצבאית בשטח היא רק צד אחד של המערכה הזאת. יש לה כמה אלמנטים קריטיים נוספים, שחובה לשמר את כולם כדי להצליח ביעד האסטרטגי של המלחמה - לשלול את היכולות הצבאיות והשלטוניות של החמאס. הראשון הוא לפעול באופן ממוקד בצפון, לשמר הגנה חזקה והרתעה, ולהימנע מפתיחת מערכה נרחבת מול חיזבאללה ומול איראן.
מאמץ מקביל אמור למנוע הסלמה ביהודה ושומרון ובמזרח ירושלים, וכן בזירת ערביי ישראל. כל אלה יושפעו במישרין מהתמונות שיגיעו מעזה, אבל גם מהעוצמה שתקרין ישראל. זה ישפיע גם על הלגיטימציה הבינלאומית שהיא קריטית להמשך המבצע, ועל דעת הקהל הבינלאומית שתשפיע על ההנהגות בעולם, בדגש על וושינגטון, שתמיכתה קריטית לישראל בהיבט המדיני והביטחוני (חימושים וסיוע צבאי נוסף, כמו גם הרתעת הציר האיראני מהרחבת המערכה).
על המשימה השנייה, לעומת זאת, מופקדים כוחות חלשים באופן מטריד, שפועלים כחלק מתרבות ניהול ציבורי קלוקלת שתיעדפה במשך שנים את "אנשי שלומנו" על פני ניהול מקצועי. מלחמות הכוח שהתפתחו בתוך משרד ראש הממשלה (בין מנכ"ל המשרד למשה אדרי) ובין משרד ראש הממשלה למשרד האוצר (על סמכויות ותקציבים ואחריות), מלמדות שאף אחד מהנוגעים לדבר לא מבין את גודל השעה. גם עתה, תשעה ימים לתוך האסון הגדול בתולדות המדינה, עסוקים בירושלים ביותר מדי כיבודים ובפחות מדי עבודה - מתכון בדוק לתקלה מתמשכת.
רשימת הנושאים שמחייבים טיפול מיידי היא אינסופית, ובכל זאת אפשר לזקק אותם לשלושה ראשים עיקריים. הראשון הוא טיפול בחטופים, שמקבלים עד כה מענה חלקי ומגומגם. השני הוא טיפול במפונים, שלגביהם יש עדיין יותר סימני שאלה מתשובות: מבעיות של אספקה וציוד והישענות יתר על טוב ליבם של נדבנים מהמגזר הפרטי והעסקי, ועד לתהייה לגבי המשך הדרך בהיבטים של דיור, חינוך ורווחה. השלישי הוא שיקום העוטף, שמחייב תקציבים והתגייסות רב־משרדית מסונכרנת ויעילה.
שני האתגרים האלה, הביטחוני והאזרחי, הם המורכבים שישראל ידעה מאז 1948. במקום לחגוג את שנתה ה־75, ישראל נתקלת במשימה עצומה, חסרת תקדים, שמחייבת את מיטב הכוחות והמוחות שקיימים בה.
לרוע המזל, היא מגיעה אליה עם יותר מדי אגו ופוליטיקה, ולראיה: תקציב המדינה ממשיך במסלולו המתוכנן, על כל הכספים הקואליציוניים המופקרים שבו, במקום לשנותו לאלתר ולהפנות את המיליארדים החיוניים האלה לביטחון ולמערכה האזרחית. עד שזה לא יקרה, ישראל תמשיך להתברבר בדרך הישנה, שנכשלה. אם היא רוצה לצאת מהמשבר החמור בתולדותיה, עליה להתעשת ולתקן לאלתר.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו