כמו ששורדי השואה הצליחו לצמוח מתוך השבר - גם אנחנו נצליח לצמוח מתוך השבר

יאסי 1941. אמא שלי בת ה־12 מתחבאת עם הוריה, אחותה ואחיה בעליית הגג. זעקות השבר וחרחורי הגסיסה שבחוץ מתערבבים בצרורות ירי בלתי פוסקים ובחבטות מקפיאות דם. הדלת נפרצת. הרוצחים בתוך הבית. בני המשפחה מאבנים את גופם ועוצרים את נשימתם. לא לזוז. רק לא לזוז.

הנבואה של יהודה אלקלעי

אחיי ואני שמענו על הפוגרום ביאסי שוב ושוב, ובמיוחד ביום העצמאות. כי אמא שלנו, בתו של אדמו"ר ולימים גם אשת אדמו"ר, רצתה שנגדל בידיעה שבשביל זה יש לנו מדינה, כדי שלעולם לא נתחבא יותר בעליית הגג כמוה, ושגם אם חלילה ייכנסו אלינו הביתה רוצחי יהודים - נדע שתכף צה"ל יחלץ אותנו.

ינקתי את האהבה למדינה עם חלב אמי ועם תורת אבי, אבל רק כשביקרתי לפני כעשר שנים באוקראינה הבנתי את מה שהם ניסו להנחיל לי. בתי הכנסת במזרח אירופה שחרבו בשואה נבנו על חורבות בתי הכנסת הקודמים שנהרסו בפוגרומים. היהודים בנו, הרוצחים הרסו, והיהודים חזרו ובנו. פעם אחר פעם. ולא בתי כנסת קטנים וארעיים, אלא בניינים גדולים ומפוארים. כך בונים רק מי שמאמינים בעתידם במקום הזה, ובטוחים שיגורו בו דור אחר דור.

היאחזות היהודים בארצות גלותם הזכירה לי דברי נבואה מצמררים של הרב יהודה אלקלעי, רב ספרדי שחי עשרות שנים לפני הרצל, ושניסה לתקן טעות איומה של עם ישראל. היהודים חושבים שהגלות היא עונש על חטאינו, ושנגזר עלינו להישאר בה חרף כל הפרעות והפוגרומים והאינקוויזיציות. אבל הגלות היא לא עונש, אלא חטא. החטא הכי גדול שלנו. אלוהים ממתין שנחזור אל ארץ ישראל - ואילו אנחנו ממתינים שאלוהים יעשה בשבילנו את כל העבודה.

הכנסנו לנו לראש שהגאולה תבוא כשאלוהים יישא אותנו אל ארצנו על כנפי נשרים, יבנה לנו בתים, ייטע לנו עצים ויילחם במקומנו. איזו טעות! אנחנו צריכים לעלות לארץ ביוזמתנו, לבנות בה בתים, לטעת בה כרמים ולהילחם בעצמנו.

ועכשיו שימו לב למה שאומר הרב אלקלעי, שנולד 100 שנים לפני היטלר: אם לא נשוב לארץ ישראל - יקום לנו בגולה מלך אכזר כמו פרעה, שיעשה לנו דברים נוראים יותר מכפי שנעשו לאבותינו במצרים. הבגידה שלנו בארץ ישראל קשה לאלוהים. אם לא נעלה לארצנו בטוב - נעלה לארצנו כשיהיה לנו רע.

האם נחכה לרע הנורא מאין כמותו הזה שיבריח אותנו לארץ ישראל, זעק הרב אלקלעי, או שנעלה אליה מרצוננו?

למה זה קרה לנו?

שמחת תורה 2023. אמא שלי טעתה. יש לנו מדינה, יש לנו צבא, והנה - אנחנו מתחבאים בממ"דים ונטבחים כמו לפני 80 שנה.

למה זה קרה לנו?

אני לא מנסה להבין את סיבות המחדל הבלתי נתפס הזה. גדולים וחכמים ובקיאים ממני יחקרו ויבדקו ויסיקו. לא עכשיו. זו אינה העת.

אבל אפשר וצריך לשאול "למה" מסוג אחר.

בחודשים שלפני הטבח חשתי (כמו רבים מאיתנו) מועקה כבדה מנשוא, שתפחה ונהייתה לאימה ככל שקרב חג שמחת תורה. אמרה חסידית ששמעתי מאבי לא נתנה לי מנוח. האמרה מתבססת על מדרש של חז"ל, שתוהה לפשרו של היום השמיני שנתווסף לחג הסוכות.

החג נמשך כצפוי שבעה ימים (שבע זה המספר של התרבות שלנו), אבל בשונה מחג הפסח, שאכן מסתיים ביום השביעי, לסוכות יש סרח עודף המכונה "שמיני עצרת", שלא ברור מה טיבו. אין בו סוכה ואין בו ארבעה מינים, אז מה עושים בו? איך חוגגים אותו?

לימים הפך היום השמיני המוזר הזה לחג שמחת תורה, אך חז"ל שמים בפי אלוהים תשובה אחרת. בזמן שבית המקדש היה קיים, בני ישראל נאספו בחג הסוכות בירושלים (עלייה לרגל), ואלוהים, כמו כל אבא ואמא יהודיים שמתקשים להיפרד בסוף החג מילדיהם, אומר לנו: "קשה עלי פרידתכם", הישארו אצלי בבקשה עוד יום.

קשה עלי היפרדותכם

התשובה של חז"ל לא באמת עונה על הקושי. מה נותן עוד יום לאבא שמתקשה להיפרד מילדיו? אבל לפי האמרה החסידית אלוהים לא מדבר על הפרידה מאיתנו - אלא על ההיפרדות שלנו: קשה עלי היפרדותכם, קשה לי כשאתם מפולגים ומסוכסכים, קחו עוד יום אחרי סוכות ובדקו בו את האחדות שלכם.

לפי החסידות חג שמחת תורה נועד לחשבון נפש. ביום השמיני, האחד, שכל כך חריג בתבנית היהודית של שבע, אנחנו אמורים לבדוק אם אנחנו עם אחד מלוכד, או חלילה עם מפורד.

לא צריך להיות נביאים בשביל לשמוע באזהרה החסידית על אחדות העם הדהוד של דבריו של הרב אלקלעי על אהבת הארץ: קשה עלי היפרדותכם, צועק לנו אלוהים. אם לא תתאחדו כשטוב לכם - תתאחדו כשרע לכם.

אנחנו עם רבגוני, ססגוני, מורכב. יש בנו הרבה גוונים, הרבה עדות, והמון־המון דעות. אבל אנחנו עם אחד.

אם לא נתאחד בטוב, נתאחד ברע.

ההבדל בין אח לאויב

ואכן התאחדנו. יש בתוכנו עדיין מעטים שממשיכים לצווח בשנאה: שמאלנים, פשיסטים, בוגדים, דיקטטורים, מחריבי משפחות, מחריבי הדמוקרטיה, חרדי טפיל, מתנחל כובש, חילוני נואף. אבל רובנו, כמעט כולנו, הבנו סוף־סוף את ההבדל בין אויב לאח.

אחים יכולים לכעוס, להרחיק, להתרחק, אבל בהגיע עת מבחן הם יתייצב לצידנו. למדתי את זה על בשרי. כמה מאחיי החרימו אותי, ואף גידלו את ילדיהם להאמין שאני השטן בהתגלמותו. כך היה מקובל בעבר לנהוג באחות שנטשה את החברה החרדית (בימינו, ברוך ה', זה השתנה).

לפני כשנה נולד לי נכד שנזקק לנוירולוג מומחה. התורים הארוכים ייאשו אותנו. מה נעשה? לאן נפנה? התינוק שלנו חייב נוירולוג מייד. ואז, מתוך תהומות הייאוש, קם אחד מאחיי המחרימים, שמתוקף תפקידו כאדמו"ר מצוי בקשר הדוק עם גדולי הרופאים, והשיג לנכדי תור בתוך יומיים.

זה בדיוק מה שקורה עכשיו לכולנו. הנה כמה דוגמאות לסרטונים שראיתי בימים האחרונים:

• נשים חרדיות מבני ברק מבשלות לחיילים, ותל־אביבים חילונים אוספים את התבשילים ברכביהם ומסיעים אותם לחזית.

• בתי מלון יקרים להחריד, שרגילים לארח רק את האלפיון העליון, מארחים חינם אין כסף ניצולים מעוטף עזה.

• משפחות דתיות מיו"ש, שרגילות לחיות בקהילה הומוגנית, פותחות את בתיהן בפני קיבוצניקים שבורחים מאימת הטילים.

• צעירים מהנוער העובד והלומד מחלקים מנות חמות ומים לתושבים דתיים שפונו מבתיהם בגבול הצפון.

• ישראלים מכל הסוגים, שטרודים בימי שגרה בפרנסת ילדיהם, מקימים דוכני אוכל בצידי הדרך ומחלקים מנות פלאפל וסביח למילואימניקים הנוהרים לשדה הקרב.

מצפה רמון כדוגמה

ויש גם אינסוף סיפורי אחווה שלא מצולמים ולא מופצים. סיפורים שעוברים מפה לאוזן.

למשל במצפה רמון. היישוב הזה הפך בחודשים האחרונים לסמל השנאה. ודאי שמעתם על מלחמת התרבות שניטשת בו. בכל פעם שבעלי ואני ביקרנו בביתה של בתנו, ענת, שגרה מול המכתש, היא הצביעה בדמעות זעם ופחד על שלטים של הגרעין התורני שמוקיעים את הלהט"בים כאילו הם מאיימים על קיומו של עם ישראל, והניפה לעומתם בהפגנות דגלי גאווה מתריסים ושלטים הקוראים להם להסתלק.

אין לך ביניהם חברים? העזתי לשאול אותה.

ענת הודתה שבגן של בתה לומדים גם ילדים של הגרעין התורני.

והוריהם באמת מפלצות? דחקתי בה.

ענת השפילה מבטה. האימהות דווקא נחמדות, אבל עם האבות לא מזדמן לה לשוחח. הקנאים האלה מתעבים נשים חילוניות.

יום אחד, זה כל מה שנדרש בעת צרה כדי להפוך שונא לאוהב. למחרת שמחת תורה תושבי מצפה רמון התגייסו למען משפחות מעוטף עזה שנמלטו ליישוב בהמוניהן. מורים ומחנכים של הגרעין התורני, שקוטלגו על ידי הצד השני כפנאטים שונאי אדם, עובדים שכם אל שכם עם אמנים ואנשי תרבות "בוהמיינים", שקוטלגו על ידי הצד השני כפרוגרסיבים שונאי יהדות.

הצטרפתי בחשאי לאחת מקבוצות הווטסאפ הרבות שנפתחו לצורך ההתנדבות. נשים וגברים (שלא גויסו) המזוהים רק בשמם, בלי סטריאוטיפים ובלי תוויות, מעניקים את כל זמנם, את כישרונם ואף את כספם לתושבי הדרום שמצאו אצלם מקלט. הפעלות לילדים, טיולים בשטח, אוכל חם, בגדים נקיים, מיטות מוצעות, תיקוני רכב, סרטים, הצגות, יוגה, בריכה (זמנים לרחצה מעורבת וזמנים לרחצה נפרדת; כן, גם לחרדים מותר ליהנות ממשאב ציבורי), ועוד התנדבויות רבות מספור שהטור שלי קצר מלהכיל.

האם נישאר מאוחדים?

כשאני קוראת את ההודעות בקבוצת המתנדבים, אני יודעת שננצח. כמו שהורינו וסבינו שורדי השואה והפוגרומים הצליחו לצמוח מתוך השבר, עלו לארץ, נלחמו, בנו, ייסדו והקימו פה תעשייה וחינוך, תרבות ואמנות, צבא וביטחון, תורה וחסד - גם אנחנו, צאצאיהם, נצליח לצמוח מתוך השבר.

אני לא יודעת מה נבנה ומה נייסד, אבל אני יודעת, כולנו יודעים, שכשאנחנו מאוחדים - אין כוח בעולם שיעצור אותנו, אין אויב בעולם שיוכל לנו.

האם נישאר מאוחדים גם אחרי הניצחון?

רבי עקיבא אמר: הכל צפוי והרשות נתונה. אפשר אולי לנבא את הגורל, אבל אי אפשר לנבא את מעשינו. יש לנו בחירה חופשית. מה שבידינו תלוי רק בנו.

או כמו שאמר לבתי מורה צעיר שמתנדב איתה: אנחנו מאוחדים כשרע לנו ומפולגים כשטוב לנו. אם נדע להתאחד גם בטוב - זו הגאולה!