גם אחרי יובל שנים: הצלקת מהמלחמה עדיין לא נרפאת

יובל לאזעקה הצורמת - וישראל עוד שקועה בפולמוס על מלחמת יום כיפור. המחלוקת מתנהלת כאילו מדובר בהכרעה לאומית עכשווית. מאז אוקטובר 1973 חוותה המדינה שתי מלחמות בלבנון ושתי נסיגות מפתח מחצי האי סיני ומגוש קטיף. הוויכוח עליהן הותיר צלקות, אך הדבר לא דומה לפצעי יום הכיפורים.

ההסבר המרכזי הוא "הרהב", כשם ספרו של פרופ' יואב גלבר, זה שהתפשט בשש השנים שחלפו מאז הניצחון המזהיר בששת הימים. הרהב, השאננות והזלזול באויב גרמו לכך שישראל עצמה עיניה מלראות את תמרורי האזהרה של מלחמת ההתשה. הבדיחה דאז היתה ש־300 חיילים מצרים נכנעו מפני ששלושה לוחמי צה"ל הקיפו אותם.

אומות רבות נקלעו בהיפתח מלחמות למצבי נחיתות שנבעו מטעות ההנהגה המדינית־צבאית. צ'מברליין הטעה את אנגליה ב"שלום לדור" שהביא מהסכם הכניעה במינכן, ונותר שר בממשלת צ'רצ'יל. בבריה"מ נותר סטלין שליט כל־יכול, אף שהחמיץ את האזהרה כי גרמניה עומדת לתקוף את ארצו. וגם פרנקלין דלאנו רוזוולט הופתע ממתקפת היפנים בפרל הארבור בדצמבר 1941. אף לא אחד מהכישלונות האלה הוסיף להעסיק את האומות הנפגעות יובל שנים, פרט לאקדמיה.

התובנות והזעם

משהו באורח הכפייתי של העיסוק במלחמה מעיד על איזו נטייה קורבנית וספוגה ברחמים עצמיים בדנ"א היהודי. 2,693 הרוגים הם כאב נורא (מספרם עלה לאחר הפסקת האש), אבל לא בממדי התבהלה שמוסיפים להעסיק את ישראל.

ובכל זאת, גם אני קורא בשקיקה על המלחמה ההיא. גודש הפרסומים כמעיין המתגבר. זה עתה ראו אור מיפוי מרהיב בחתימת הרמטכ"ל הרצי הלוי; ביוגרפיה מאת יעל ינאי על טייס המופת אבי לניר, "סיפור חיים קצר"; וספר מדהים מאת ג'קי חוגי, "שני יומנים, 1973", המבוסס על דברים מרתקים שכתבו במלחמה חייל מצרי שנהרג ולוחם ישראלי חי, והקדשתי להם פוסט בפייסבוק. לאחר קריאה בספריהם ובזיכרונות ובמחקרים אחרים, הגעתי למסקנה שהזעם מובן, אבל העיסוק באירוע בן ה־50 מוגזם. עם זאת, ניתן למנות את התובנות הבאות:

• גולדה מאיר תופסת מקום ראשון על ספסל הנאשמים במשפט ההיסטוריה. היא העמידה פנים שהיא מוכנה לדון בהצעה להסכם ביניים המבוסס על נסיגה למעברי המיתלה והגידי תמורת פתיחת תעלת סואץ והסדר אי־לוחמה. סרבנותה היא ליבת השבר. הניסיון להלבין עתה את כתמה השחור בקולנוע ובכתובים לא יצלח.
• ראש אמ"ן אלי זעירא שיקר לממשלה שהפעיל "אמצעים מיוחדים" לקבלת התרעה מוקדמת מפני מלחמה. אין כפרה על שקר כזה.
• "המוסד" נכשל, אך פחות מאמ"ן. גם זמיר לא התריע שהמלחמה בשער עד סמוך לפריצתה.
• מהות המרגל - "המלאך" המצרי אשרף מרואן - היא עדיין נושא לבירור, אף על פי שהמוסד טוען כי הכל התנהל כשורה.
• לגולדה מאיר לא היתה אופציה למכת מנע. היא התחייבה לארה"ב שכל עוד לא יוסג צה"ל אחור מקווי מלחמת ששת הימים ישראל תוכל לספוג מכה ראשונה מפתיעה מצבאות ערב. מכת מנע היתה שוללת מישראל את הרכבת האווירית מאמריקה.

עם שוך הקרבות שלח אותי המח"ט נתן (נתק'ה) ניר לשדה התעופה פאיד. פגשתי את אריאל שרון, שהיה גיבור הלחימה בדרום חרף הניסיונות להכפישו עתה. הוא אמר לי שצה"ל היה ערוך לאפשרות שיופתע, כפי שאכן אירע, והיתה לו תוכנית מגננה מתאימה בשם "שובך יונים". אלא שיורשו בפיקוד, שמואל גורודיש, לא הקפיד ליישמה. לכן בלימת המצרים היתה קשה מהמתוכנן.

באלבומו מציין הרמטכ"ל הרצי הלוי כי הרוח ניצחה במלחמה. זה נכון, אך האמת הלא פופולרית צריכה להיאמר: מאז היום השלישי לקרבות פעלה ההנהגה המדינית והצבאית כראוי, ברוח התואמת את גבורת הלוחמים.