"איזה ימים מאושרים עברו עלינו": הספד קורע לב לילד יהודה לוי ז"ל שנהרג באסון בעין גדי

מפולת סלעים הכתה במפתיע בשתי משפחות שטיילו בשבוע שעבר בנחל דוד. האסון גבה את חייו של הילד יהודה לוי בן ה-8 וגרמה לפציעתם של שישה נוספים שפונו לטיפול בבתי החולים סורוקה, שיבא והדסה הר הצופים. כעת, מספידה הגננת של לוי ז"ל, טליה נתנזון את הילד שגדל אצלה בגן במשך שלוש שנים בגן. 

"מאתמול נמצאת באיזו שהיא קהות חושים", פתחה נתנזון, "מידיעה רחוקה ממני בחדשות על הרוג בהידרדרות אבנים בנחל דוד לניסיון להבין: איך זה יכול להיות שיהודה כבר לא בעולם הזה?
איפה הילד שחיבקתי בכל בוקר במשך שלוש שנים, מסיום המעון ועד שעלה לכיתה א'?
איפה הילד שבשנה שעברה בראשון בספטמבר, דמעתי בגן כשקיבלתי מההורים שלו תמונה של ילד ביום הראשון בכיתה א' עם ההודעה "יש לכן חלק ענק באהבה, בחיבור לחברים והביטחון שלו". וראיתי אותו גאה, בטוח בעצמו, מחייך את החיוך עם הגומות שלו והתרגשתי מכמה שגדל ואיך שעלה לכיתה א בצורה שאני רגועה שעבדנו קשה יחד והוא יסתדר ויצליח". 

"ילד שכשהוא רק הגיע אלינו לגן, היה מצביע כדי לענות תשובה וכשנתתי לו את רשות הדיבור, היה מקפל את הרגליים למעלה וטומן את הראש בין הברכיים כי המילים לא הסתדרו במהירות שרצה מרוב ההתרגשות", שיתפה נתנזון בכאב, "ואחרי שלוש שנים של עבודה ושיתוף פעולה עם הורים מדהימים ועם הרבה אמון שלנו- היה עונה בביטחון וכל כך גאה שהצליח. ילד שאהב לקפוץ מדבר לדבר, להספיק כמה שיותר משחקי קופסה כדי לא להרגיש שהפסיד- ולא משנה לאיזו קבוצה הוא הצטרף, הוא הצליח להשתלב. הגיל או סוג החברים לא היתה בעיה אף פעם. היה מגיע עם חיוך ורוח שטות וסוחף אחריו". 

"היה את היום הזה, שלמרות שלא אהב כל כך יצירה ממושכת, ישב ארוכות בפינת יצירה. וכשקם משם- היה עטוף בביגוד מנייר: נעליים, כובע, עניבה, שרוולים. כולנו כל כך צחקנו והוא סחף את הילדים ליום עיצוב אופנה שחיסל כמויות של נייר אבל היה כל כך קסום. באזור 11:00 הסייעת שלי הרימה את הראש ואמרה "ילדים, אף אחד לא רעב? אני כבר ממש רעבה." והחזירה אותנו למציאות אז הפסקנו והלכנו לאכול. איזה ימים מאושרים עברו עלינו". 

"בחמדת יש לנו מסורת. בימי שישי ילדי בית הספר שהיו בגן, יורדים מההסעה בתחנה ליד הגן ובאים עם הילקוטים הכבדים להגיד שבת שלום, לתת ולקבל חיבוק ויוצאים עם חתיכת עוגה שהכנו בגן", מספרת הגננת, "אז בשנתיים האחרונות המשכנו לקבל חיבוקים, ולהתעדכן על התעודות ולשמוע אם היה משהו מעניין בבית הספר. חיכיתי לראות אותו גדל עוד, מגיע לשלב שהם מנופפים לי בחצי ביישנות כי כבר מביך להתחבק עם הגננת. בן 8. ולמשך תקופה הוא היה שלי. עמוק עמוק בתוך הלב: נלחמת עבורו שיקבל מה שהוא צריך כדי שיתקדם, צופה בו כדי להתאים לו את השלב הבא בהתפתחות שלו, מלטפת, מעודדת, מתווכת. מחבקת. ומחבקת. ומחבקת". 

"איפה הוא? איפה הילד האהוב הזה?
איך יכול להיות שבבוקר הוא עוד הצחיק את האחיות שלו ובערב קברנו אותו?
איך נקראת גננת שאיבדה חתיכה מהלב שלה?", חתמה בכאב טליה נתנזון.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו