בין נשים רוקדות לנשים נקברות: פס הקול של המדינה

במערב גוש עציון עמדו אתמול (שני) תושבים בדממה ולב קרוע בצד הכביש כשמסע ההלוויה הנורא של בת שבע נגרי חלף בו. אישה שכולה לב. באותו זמן, במזרח גוש עציון, התושבים, שידעו פיגוע ירי דומה לפני כמה שבועות שבמזל נגמר אחרת, לא היו מוכנים להכנע ולתת לרשע הזה לנצח ולכפות עליהם פחד ושכול, ויצאו לבלות בהופעה של הזמרת נרקיס. כי כידוע, המחבלים בונים על נזק היקפי. כשהם רצחו את בת שבע, הם קיוו לייאש גם את הילדים בגן שלה ואת ההורים שלהם, את המשפחה שלה והשכנים שלהם, את היישוב שלה ואת תושבי היישובים הסמוכים, ואת כל אלה שהדמות שלה נגעה בהם.

בזמן ההלוויה, כאמור, התקיימה בהרודיון הופעה של הזמרת נרקיס. כחלק מהעבודה שלי, נשלחתי לסקר אותה. בקושי גירדתי את עצמי לצאת מהבית. בדרך, שאורכת שלוש דקות, ליד הפניה לבית לחם, שמעתי שתי יריות קרובות נורא. המשכתי לנסוע. כשיכולתי – עצרתי והתקשרתי למוקד הביטחון. סייגתי את עצמי, אמרתי שלא נפגעתי ולא ראיתי רשף, ואולי זה היה אגזוז של אופנוע. ראית אופנוע, הם שאלו. לא, עניתי.

בהופעה הקהל על הרגליים, ולי אין כוח בגוף. כולם שמחים ומחייכים ולי כבד. משהו פה לא יכול להיות. הדואליות הזו, שבה שתי התמונות האלו מתקיימות אחת לצד השניה, פשוט בלתי אפשרי לשאת אותה. נרקיס ביקשה שננסה לשכוח את כל מה שקרה היום. אבל באמת באמת אי אפשר. במסך המפוצל של החיים שלנו יש נשים רוקדות ונשים נקברות עם קו דק בלתי נראה ביניהן. קו אוירי קצר מפריד בין שני צידי המסך, אויר בלי ממשות, אויר שקוף.

לחלק מהפיגועים בזיכרון שלי יש פס קול, שיר רק שלהם. לעולם לא אשמע את השיר בלי לחשוב עליהם. כמו "תתארו לכם עולם יפה" ששמעתי בהופעה של שלמה ארצי כשקיבלתי הודעה שבני הזוג איימס נרצחו ביריות כשנסעו בהר חברון. ראיתי בדמיון את האוטו נוסע בהילוך איטי, והיורה ירה והשוחט שחט והדלתות נפתחו והם נופלים כמו בשיר, והדמעות זולגות וכולם שרים. או כמו knocking on heavens’ doors כשרצחו את הלל ויגל בחווארה, או "היי קטנה מאומה לא יפגע בך, סיכת פרפר קשורה בשערך" כשצלפו בראשה של התינוקת שלהבת פס. הפלייליסט הנוראי הזה לא נגמר.

אתמול, כשנרקיס שרה לילדה הקטנה "נגיד שאין פחד יותר רק הרגע הזה עכשיו...בואי נרוץ מפה מהר". חשבתי על הילדה הקטנה שישבה במושב האחורי וראתה את האמא שלה נרצחת, וידעתי שזהו, נגמרו לה החיים והתחיל הסיוט. ושהיא לעולם לא תרוץ לשדות יותר עם אמא שלה, כי שמיים נפתחו ולקחו אותה. וזה השיר שלה. וככה המסך מתאחד, בבכי מפרק.