מקרבים לבבות: סיפורי אהבה מעוררי השראה | פרויקט מיוחד לט"ו באב

סגירת מעגל מרגשת: רני ואימרי, בני ברק

רני (26) ואימרי (32), הורים לשי (תכף בת 4) ולמעיין בן השנתיים, נשואים עוד מעט חמש שנים.

ההיכרות בין השניים נערכה במהלך פעילותם למען ילדים בסיכון, בבית הילדים "אמונה אחוזת שרה" שבפאתי העיר בני ברק - בית חם ואוהב לבנים ולבנות שמופנים על ידי רשויות הרווחה, מתוך חמש פנימיות של תנועת אמונה לילדים ונוער בסיכון.

"אני הייתי בת שירות ואימרי עבד שם כמדריך בשכר", מספרת רני. "עבדנו באותה הקבוצה עם ילדים בכיתות ד'-ו'. חצי שנה לאחר שסיימתי את השירות התחלנו לצאת. התארסנו וגרנו בגבעת וושינגטון. אני למדתי תואר באמנות שם, ואימרי עשה תואר באמנות בשנקר ועסק בציור - עוד מכנה משותף בינינו". רני לומדת היום טיפול באמנות וחולמת לעסוק בכך.

אחרי כמה שנות לימודים החליטו רני ואימרי לחזור לפנימייה כדי לתרום למקום שבו הכירו, לתת מעצמם לילדים ולהעצים אותם. "בשנה שעברה בחרנו לחזור לפנימייה ולעבוד כזוג במשפחתון, ובכך לעשות סגירת מעגל לסיפור שלנו. הרגשנו שככה אנחנו מחזירים מעשה טוב למקום שבו הכרנו מלכתחילה. זו הכרת הטובה שלנו למקום, ומובן שזו גם נתינה גדולה לילדים האלו.

"היום אנחנו למעשה מנהלים שני בתים. הבית הראשון הוא של שבעת הילדים בסיכון שאנחנו אחראים עליהם, והבית השני הוא הבית שלנו. אגב, בין הבית שלנו לבית של הילדים יש קיר אחד, והקרבה היא רבה מאוד. חשוב לציין שאנחנו לא עושים את זה לבד, אלא שיש איתנו בנות שירות מהממות וגם מדריך", מספרת רני.

ביחס לשגרה אומרת רני: "השגרה שלנו כוללת, בין היתר, התנהלות רגילה כמו של כל ההורים - ללכת לאסיפות הורים, לקחת לחוגים, ללוות לטיפולים ולתורים רפואיים. במקביל, אני אחראית להוציא את הילדים שלנו לגנים ולהחזיר אותם. מעבר לכך, אנחנו נמצאים בכל שבת שנייה עם הילדים. בשבת הזו הם לא אוכלים בחדר האוכל המשותף. אנחנו עורכים ארוחה משותפת, עושים קידוש ושרים, ואני גם מכינה להם דגים".

"ההתנדבות תורמת לנו לזוגיות": מרים ואברהם, מושב רנן

ההתנדבות המשותפת של מרים ואברהם ניסים ממושב רנן שבדרום החלה בעקבות טרגדיה משפחתית. בינואר 2016, בנם האהוב משה שהיה בדרכו חזרה הביתה עם בניו היה מעורב בתאונת דרכים קשה - ונהרג במקום.

תחושת האובדן וההלם של מרים (68) ואברהם (73) היתה קשה מנשוא. "לא יכולתי להישאר בבית, והחלטתי לעשות משהו בשביל משה", מספרת מרים. "הוא אהב לבשל ולאפות, ובכלל להיות במטבח. זה היה החיים שלו. החלטנו להתנדב במוסד השיקומי 'עדי נגב' בדרום, ובמשך שבע שנים הייתי מכינה במקום אוכל במחיר סמלי למי שרצה לקנות - למטופלים, לבני משפחותיהם ולעובדים - והכסף הלך לעמותה. לפני כמה חודשים עברתי להתנדב בפעילות שיקומית ב'עדי נגב', ריפוי בעיסוק בסדנת בישול".

מרים ואברהם הגיעו כדי להתנדב, וגם כדי להיחלץ מתחושת היגון הפרטית לאחר האסון שפקד את המשפחה. "באתי עם בעלי כדי לשקם את האנשים שם מכל הלב, וקיבלתי בחזרה את כל האהבה והחיבה", משתפת מרים בכנות מרגשת. "זה שיקום נפשי בשבילי אחרי הטראומה שעברנו. ההתנדבות שלנו היא הנצחה למשה שלנו. זה מחזק אותי, ואני גם נהנית להעניק. הם לא מוותרים עלינו. אני באה עם האנרגיות שלי, מחבקת את האנשים. אני אוהבת אותם. זה עושה לי טוב, וגם קשה לי להיות בבית".

בני הזוג ניסים, שנשואים כבר עשרות שנים, משוכנעים שההתנדבות חשובה גם לזוגיות. "ההתנדבות תורמת לנו", מפרטת מרים. "במקום לשבת בבית ולהתווכח, יש לנו מטרה. זה גם נותן דוגמה לילדים שלנו. אני ממליצה להרבה אנשים להתנדב בכל תחום, וגם לצאת מהבית בשביל הנפש. אלה שעברו טראומות - שייצאו להתנדב. גם אחרים כדאי שיעשו את זה. זה עושה לנו טוב לנפש. אנחנו פוגשים אנשים כל הזמן, ואז המחשבות קצת נעלמות. אני מתנדבת בשביל משה".

אהבה על מדים: עדי ויובל, גן נר

"גדלנו על ערכים של חסד - 'לתת ולעשות' - וזה משתלב בכל רגע בחיים". כך מספרים סרן במילואים יובל דוכניאן בן ה־26 וסרן במילואים עדי ברקוביץ' בת ה־25, שהכירו בצבא, התאהבו וכעת מתגוררים יחד ביישוב גן נר.

היישוב נמצא בקרבת ג'נין, ובמבצע האחרון במקום, בית וגן, הם פינקו את הכוחות ואת הלוחמים באוכל ובחטיפים. "מה שמנחה אותנו זה דרך ארץ ונתינה", מסבירה עדי. "אנחנו אוהבים לארח חיילים, לארוז להם עוגה או שניצלים וחלה, לפנק".

עדי היא סטודנטית למדעי המדינה. את דרכה הצבאית החלה כמדריכת חי"ר. בהמשך היתה קמב"צית בסיירת נח"ל, ושם הכירה את יובל.

יובל היה קצין בסיירת הנח"ל וסגן־מפקד פלוגה. הוא לומד כעת מדעי המדינה ויחסים בינלאומיים ועובד בשומר החדש. השניים משרתים במילואים. "אנחנו אוהבים את הצבא - אוהבים לעלות על מדים", הם אומרים.

ההתנדבות למען הלוחמים לא מספיקה לעדי, שמצאה לעצמה נתיב התנדבות נוסף: "סוג של עזרה חברית. אני בקשר עם אדם מבוגר בן 85 ומארחת לו לחברה. היה לי ברור שאעשה זאת".

השניים מספרים כי ההתנדבות יוצקת משמעות מיוחדת לקשר שלהם. "זה מחבר אותנו למשהו גדול יותר", הם אומרים. "אנחנו צריכים לחלק אהבת חינם, זה מה שמחבר אותנו כזוג, וזה מה שיחבר את כולנו כעם. יש במדינה שלנו המון טוב - וצריך לשמוח בזה".

קירוב בין מגזרים: איילת וישראל, חיפה 

אחת לשבוע מתייצבים איילת וישראל דיקמן בסניף של עמותת עזר מציון בחיפה. הם לוקחים לחמניות, עוגות וקפה, ויוצאים למרכז הרפואי רמב"ם - שם הם מחלקים הכל באהבה ובחיוך רחב למאושפזים ולבני משפחותיהם, ואפילו לאנשי הצוות הרפואי.

איילת (20) וישראל (21), שהתחתנו לפני כשנה, חולקים את רוח ההתנדבות עם אור בעיניהם. "לפני שהתחתנו היה לי חלום להתנדב עם בעלי, ולשמחתי ראיתי שהוא זורם איתי", מספרת איילת.

ישראל מוסיף: "בעבר הייתי מתנדב עם ילדים בנופשים של עזר מציון. אחרי שהתחתנו התחלנו להתנדב יחד על בסיס שבועי קבוע ולחלק אוכל. אנחנו מחכים ליום ההתנדבות שלנו. זו חוויה זוגית וערכית מהממת".

הזוג הצעיר מכניס אנרגיות חיוביות להתנדבות המבורכת. "זה כל כך כיף לתת. אנשים מגיעים למיון ונמצאים שם שעות. היה לנו מקרה של אמא שאכלה רק את העוגות שלנו. היחס האישי הוא הדבר המשמעותי, מעבר לחלוקה של האוכל", מספרים השניים.

"אנחנו משתדלים להכין להם את הקפה כמו שהם אוהבים, ומרגישים שההתנדבות מחברת אותנו בדרך נוספת. אחרי התנדבות בבית החולים - הכל מקבל פרופורציות. ההתנדבות מעניקה לנו יותר ממה שאנחנו נותנים".

בני הזוג דיקמן עוברים במסדרונות המרכז הרפואי רמב"ם עם עגלת האוכל והקפה ומפזרים שמחה לכל עבר: "זו פעילות משותפת של שנינו, דבר שגורם לנו להעריץ אחד את השנייה עוד יותר. זו שליחות שלנו ביחד".

חלק מהמאושפזים ברמב"ם הם מהמגזר הערבי, ומובן שגם הם זוכים לקבל את הלחמניות ואת העוגות הטעימות מידי איילת וישראל: "זה לא מעניין אותנו אם זה יהודי או ערבי. זו הדרך שלנו לקירוב לבבות בין יהודים לבין ערבים. אנחנו רואים בזה קידוש השם. אנשים לוקחים את הכריכים, ואנחנו שמחים על הדרך שבחרנו ועל ההתנדבות שלנו".