פשרה לא תעלים את המחלוקת, אבל רק כך נוכל להמשיך לחיות ביחד

לצד הקינות על חורבן הבית השני, ואולי עוד קודם להן, ראוי שהיום, צום תשעה באב - כשהסכנה לחורבן הבית השלישי וההווה מוחשית פי כמה - תינשא בבתי הכנסת ברחבי הארץ "התפילה לשלום המדינה".

תפילה שחיברו לפני 75 שנה הרבנים הראשיים עוזיאל והרצוג (סבו של הנשיא): "אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם, צוּר יִשְׂרָאֵל וְגוֹאֲלוֹ, בָּרֵךְ אֶת מְדִינַת יִשְׂרָאֵל, רֵאשִׁית צְמִיחַת גְּאֻלָּתֵנוּ... וּפְרֹשׁ עָלֶיהָ סֻכַּת שְׁלוֹמֶךָ".

סוכת השלום דורשת פשרה. הפשרה לא תעלים מצוקה, כאב ומחלוקות, אך היא תכפה על כל אחד מהצדדים למחלוקת הנוראה שקורעת אותנו לוותר על חלק מחלומותיו כדי לאפשר קיום משותף. יכולים אנו להיות תומכי הרפורמה או מתנגדיה. ללא קיום משותף, לא יהיה קיום. ואם לא יהיה קיום, היכן בדיוק ייושמו המשפט או התיקונים למערכת המשפט - על עיי החורבות שאנו "בונים" כאן כעת?

אני תומך בשינויים במערכת המשפט שפלשה זה מכבר לשדות לא לה, אבל אני גם מבין שבסיטואציה הנוכחית דרושים אנשי אמצע שידחקו אל הצד את מלבי האש שקמה ברסלר, אהוד ברק, אהוד אולמרט ודן חלוץ, כמו גם את אדוקי הרפורמה לוין ורוטמן.

להימנע מחורבן נוסף

אנשי האמצע נשבו בידי הקיצונים משני הצדדים. הם חייבים להשתחרר משביים כדי שסוכת השלום והפשרה תוכל לקום כאן מחדש.

לגישה ולנימה הפטליסטית שלפיהן אין עוד תקווה ואין עוד מכנה ובסיס משותף לקיום שלנו כאן, שאנו על סף פיצול ל"ממלכת יהודה" ול"ממלכת ישראל" - אין מקום.

למרות הכל, המשותף עדיין רב על המפריד, ולצד הבידול וההתבדלות קיים עדיין היחד. לצד מלחמת השבטים בחברה הישראלית מתקיים גם "יחד שבטי ישראל", ויש דבר שגדול בהרבה מהדרכים השונות: ליהודי הארץ הזאת יש צבע יהודי משותף, ועבר והווה משותפים של תרבות וזיכרון וקיום יהודי.

במקום להחרים ולשנוא, ניתן להשלים ולהכיל, כי השלם - עם ישראל - גדול מסך חלקיו וממחלוקותיו, ורב המשותף על המפריד והדומה רב על השונה. רק מהאמצע ניתן להבחין בכך. אנשי הקצוות כבר לא מסוגלים לראות זאת.

כמו ב"על העיורון" של סאראמאגו, הם לוקים ב"חושך הלבן". השנאה והפלגנות מעוורות את עיניהם ואת מחשבותיהם. הם לא זוכרים שאפשר גם אחרת, שקצת פחות זה לעיתים קצת יותר, שהמושלם הוא אויבו של הטוב ושיותר זה לפעמים פחות. הם לא רואים את המחירים הנוראיים שישראל משלמת על המחלוקת הזאת.

אילו היו רואים - היו מבינים שלעת הזאת, עליהם לנטוש את פוליטיקת הזהויות שהביאה עלינו ריב ומדון, ועוד רגע חורבן, ולעבור לפוליטיקה של פשרה.

רבן שמעון בן גמליאל, שהיה נשיא הסנהדרין לפני כ־1,900 שנה, אמר שהעולם עומד על שלושה דברים: על הדין, על האמת ועל השלום. המשנה לנשיא בית המשפט העליון מנחם אלון (ז"ל) פירש שהאמת אינה מוחלטת, שהיא נמדדת לפי המקום, הזמן, העניין וטבעו של העולם, ושמשפטה של מדינה שואף לשלום, ולא לשלמות.

עכשיו זה זמנם של אנשי האמצע והפשרה, משני הצדדים. אם הם לא יקומו עכשיו, ויישארו שבויים בידי הקיצונים - בעוד אי־אלו שנים אנו עלולים למצוא את עצמנו מצרפים עוד חורבן לצום שאנו מציינים היום.